cave126

מערת הנוטפת היא מערת המייש בזכרון יעקב

מערה קארסטית המכילה עטלפים באורך 40 מטר. קרויה על שם עץ המייש הבוקע מארובת המערה שהוא נשיר בחורף ומרחוק נראה כאילו חסר גזע. המערה נמצאת באמצע המדרון המזרחי של גבעת עדן ומשקיפה לכיוון וואדי מילך.

מידי פעם משתנה דרך הגישה למערה. היום, הדרך אל המערה למכוניות ולהולכי רגל, מתחילה בקצה הדרום מזרחי של מגרש החנייה החדש, הצמוד לביה"ס החורש (ליד מגרש הספורט). משם, דרך עפר מובילה אל רחוב שעדיין בהליכי בנייה, ממשיכים בנסיעה או בהליכה כ200 מטר, עד שרואים דרך עפר צרה ונוחה להליכה.  הדרך מסודרת היטב, אפילו עם שוליים. הדרך מובילה לעץ המייש ולפתח ה"ארובה". בקטע דרך זה אפשר לראות למרות העשבייה הגבוהה, אזורים מסולעים עם השפעות קרסטיות טיפוסיות. מומלץ לעצור בתחילת השביל כדי ליהנות מנוף וואדי מילח, הנראה כמרבד משובץ של חלקות חקלאיות.  במרחק נראים הרי הכרמל ורמות מנשה על יישוביהם.

המערה נמצאת בשכבת סלע (בסיסי) שיש לו "כימיה עם הגשם" , מי הגשמים סופחים חמצן דו פחמני מהאוויר ונעשים חומציים, במשך השנים הם ממיסים את הסלע ונוצרות תופעות קרסטיות , ואכן כבר בדרכנו אל המערה אפשר לראות סלעים עם פני שטח מחוספסים, גומות ובליטות שלפעמים חדות כתער, ומהוות סכנה למטייל הלא זהיר.

לעתים קורה שפעילות ההמסה חודרת לסדק בסלע ,וכתוצאה מכך נעשית פעולת המסה תת קרקעית, שלרוב יוצרת מבנה אופייני של מערה קרסטית, היינו, שלושה חלקים עיקריים: ארובה, אולם ופתח במורד הר.

קורה לעיתים, שפעולת ההמסה חודרת לעומק רב יותר ומגיעה עד מי התהום. תופעה קרסטית זו נקראת בולען (בלוע – דולינה). הבולען משמש כעין צינור המעביר את מי הנגר ישירות למי התהום,(ידוע במיוחד הבולען ליד קיבוץ סאסא בגליל העליון).

מערת המייש היא דוגמא טיפוסית למערה קרסטית. יש בה "ארובה" עמוקה למדי, המובילה לאולם תת קרקעי רחב ידיים ובעל גובה ניכר (" בארובה" החל הטבע את מעשה יצירת המערה).                  במערה זו יש  כעין מחיצה עשויה מהסלע הטבעי שיורד מהתקרה, ומעבר לה אולם נוסף נמוך, הקרוב למה שהיה בזמנו  פתח יציאת המים. תיאור המערה עד עתה הוא לפי סדר כרונולוגי של יצירתה. גם שביל הגישה הנוכחי מוביל אותנו קודם אל ה"ארובה". הארובה היא כעין חור עמוק באדמה עם דפנות חלקלקות מרטיבות תמידית. צמחים שונים, מהצומח הים תיכוני, נאחזו בדפנות הארובה, יחד עם , הפלא ופלא, שרכי "שערות שולמית" שתופשים להם מקום נכבד על קירות הארובה, ולמה לא? המקום לח תמיד, מוגן מקרני השמש הישירים (מדרון צפוני),ובנוסף זרימה קבועה של  אוויר קריר וטוב. הלא הארובה, אכן משמשת כארובה, ויונקת אוויר מהמערה החוצה. (תנסו להחזיק נר בוער בבסיס הארובה ותראו את נטיית השלהבת  לכוון "הארובה").

בגלל תנאים מיוחדים אלו (מלון חמישה כוכבים לצמחים) אין פלא שעץ מייש לתפארת, גדל בתוך ה"ארובה" ונופו נראה למרחקים. עצי המייש נדירים בארצנו(היום יש זנים הגדלים בגינות נוי ובשדרות) וחידה היא, איך הגיע לכאן ? הפרי אכיל, יכול להיות שאיזה הלך נודד הביא בכליו מפרי העץ, את הציפה אכל והגלעין נפל לעומק "הארובה", שם נבט וצמח לתלפיות …

 במשך דורות הכרנו מערה זו בשם "המערה הנוטפת" ולכולם הייתה הסיבה מובנת מאליה. מייד בכניסה (אם הכל שקט מסביב) היית שומע את טפטוף המים, ולא שהיה צורך במיוחד  להתאמץ, קולות הטפטוף נשמעו  מכול כיוון. כאשר שהית קצת במערה והתרגלת לחצי החושך בה, היית רואה גם את הבליטות העדינות שמהן טפטפו המים (נטיפים –סטלקטיטים).

אין רואים במערה בליטות נגדיות שיוצאות מסלע הקרקעית (זקיפים –סטלגמיטים) היות וריצפת המערה מכוסה בשכבה עבה של קרקע. מערה זו הייתה  "מיושבת" בתקופות שונות, ורבדים רבים הצטברו על קרקעיתה.

הכניסה למערה -

הכניסה הינה דרך פתח יציאת המים שהוא עבורנו הכניסה "הרשמית" למערה.(יש לפקוח עיניים ולשים לב בכניסה למערה)

הכניסה למערה היום די חסומה ומוסתרת ע"י צמחייה צפופה.בזמנו, בשנות ה-30  וה-40 היה הפתח חשוף מצמחייה, כנראה בגלל רועי העיזים שהשתמשו אז במערה למחסה לעדריהם (דביר עיזים) ודאגו למעבר נוח לצאן.

בגלל הצמחייה הצפופה אי אפשר לראות את העובדה שהכניסה למערה היא כמרפסת שהורחבה ושופרה בידי אדם, וגם המראה השולט על חלק גדול של ואדי מילח מפתח המערה נימנע מאיתנו.

מאוד סביר ששודדים,התמקמו כאן. המערה נמצאת במקום ובגובה המתאים לשליטה  על המעבר החשוב של נחל דליה (וואדי מילח ) ובעיקר על  החלק הצר שבו ליד פרדיס (שהוא במיוחד בעל ערך אסטרטגי חשוב) .

המערה (כנראה) הייתה בסיס לחבורת שודדים (לרוב עושי דברו של האפנדי השליט באזור),  שממנה אפשר היה בקלות להגיע ברכיבה אל הדרכים בואדי מילח. תופעה דומה אפשר למצוא גם במקומות אחרים בארץ.  בעיקר ידועה המצודה הקטנה בצוקי הארבל. שנבנתה ע"י שליט הגליל דהר אל עמר,  למטרת שליטה על הדרכים בבקעת היונים, וכמובן גביית מסי מעבר.(בנויה הייתה בתוך מערה שמשקיפה לדרכים מתחתיה).

פתח המערה נמוך מאד -  זאת עקב הקמת סוללת אבנים בפתח המערה ע"י הרועים,  כדי למנוע חדירת טורפים למערה, או בריחת עיזים ממנה.

גם בהמשך , ערימה של אבנים גדולות המחייבת זהירות מיוחדת . האולם הראשון – נמוך למדי, אבל אפשר לעמוד בו זקוף. מאותו גוש סלע התולה מהתקרה ומבדיל בין שני האולמות,  מטפטפים היום מעט מים  (הטפטוף פוסק בחודשי הקיץ)  אפשר לראות כעין בליטות קטנות היוצאות מהסלע ונראות כפטמות,    בימים עברו הייתה שפיעת המים גדולה בהרבה והתמידה גם במשך  חודשי הקיץ. מאליה נשאלת השאלה- מדוע התמעטו המים?

  הסבר ראשון- כנראה שמהיום בו החליטו לשנות את השם של "המערה הנוטפת" (שם שהיה מוכר במושבתנו במשך דורות רבים), "למערת המייש". (מבלי להתייעץ עם תושבי זכרון יעקב), הולכים המים ומתמעטים, עד לכדי יובש מוחלט…(וזאת בלי לפגוע בכבודו של עץ המייש שאותו הכרנו ואהבנו כולנו מילדותנו)

ההסבר השני אומר, שעם כל בית שבונים, כל חצר שמרצפים וכל כביש שסוללים –פחות מי גשמים חודרים לקרקע , ויובש נגרם. אולי באמת ההסבר הזה הוא הנכון…

באולם הגדול שהוא רחב ידיים וגבוה, עם פנס טוב אפשר לראות בקיר המערבי נביעות קטנטנות וטפטופי מים קטנים ( המים כמובן מגיעים בחלחול מההר בצד המערבי). אם מכוונים את הפנס ישר למעלה, אפשר לעיתים לראות כעין שטיח עם תבליטים,  "השטיח" מורכב ממאות עטלפים, צמודים לתקרה  ותלויים כשראשם כלפי למטה .

אם נתקדם לכיוון צפון, אל האזור המואר יחסי, נגיע במהרה לבסיס ה"ארובה", ממנו מבט מעניין כלפי מעלה. יש שטוענים שראו עקבות ציורים עתיקים על קירות המערה. בכל מקרה לא נתפלא אם אכן ימצאו שרידים של האדם הקדמון, המערה מאפשרת מחסה מפגעי הטבע ומחיות טרף,היא מספיק גדולה להכיל קבוצה אנושית גדולה, היא  נמצאת באזור פורה ובו שפע של צמחייה ובעלי חיים,

ובנוסף צו'פר מיוחד – מים מטפטפים במערה.

חפירות ארכיאולוגיות לא נעשו במערה,  אבל כחובבים,  בדקנו את עומק החומר שהצטבר על הרצפה (על ידי נעיצת יתד) ומסתבר שבהרבה מקומות יש עומק של למעלה ממטר.

יוצאים מהמערה.

מפתח המערה מטפסים על הסלע הקרוב אין צורך לחזור ולהגיע לעץ המייש ,צריך להתמיד ולעלות  בשביל העולה מערבה, עד לחיבור עם שביל הגישה (טרשים, עלייה די תלולה…).

 בגלל התנאים המיוחדים של המערה,נראה ששימשה כמקום מגורים ומסתור לאנשים שונים בתקופות שונות . ידוע לנו שבתקופת מלחמת העולם הראשונה וימי ניל"י , כאשר מאות חיילים טורקים סגרו על המושבה בחיפושם אחרי אנשי ניל"י, הצליח איש ניל"י ראובן שוורץ למצוא מסתור בה. למעשה על אף חיפושיהם לא הצליחו הטורקים לגלותו. ראובן שוורץ הסגיר עצמו בגבורה והקרבה עצמית, כאשר נודע לו על איום החורבן על המושבה והעינויים הקשים שבני משפחתו עוברים בגללו…בזמן שהייתו במערה דאגו לו למזון אנשי משפחת "אבו ערישי", שהיו בעלי צאן רב ואיהלו בקרבת מקום.(כך מספר ינקו אפשטיין ז"ל).

אגב מידי פעם הזדמן לי לשמוע מדריכים הטוענים שיוסף לישנסקי התחבא במערה זו, ולא היא, יוסף לישנסקי מצא מסתור בהרים מזרחית לזכרון, ומסופקני אם בכלל הכיר מערה זו.

צינור האלכימיה…

בדרך אל המערה  רואים צינור ביוב גדול שכאילו מראה את הדרך למערה,  ומוביל אותנו אל עץ המייש.  הצינור אגב פעל שלושה ימים בלבד…והנה סיפורו…

ומעשה שהיה כך היה-

היה זה באביב שנת 1966  כשילדה קטנה כבת 10 הגיעה  בריצה אל אביה וסיפרה בהתרגשות גדולה,     שכשטיילה עם חברותיה ליד המערה הנוטפת, ראתה שנבנה צינור ביוב המוביל שופכין אל פתח ארובת המערה, על גזע עץ המייש.

אבי הילדה התקשר מיד למר שמואל בלוך (שהיה אז ה"תרבותניק" של זכרון) וביחד פנו אל ראש המועצה מר יעקב לוי ז"ל. מסתבר שראש המועצה לא ידע דבר וחצי דבר  על מעשה נואל זה, והיה די מופתע ממנו (בלשון המעטה). מר לוי הבטיח,  שדבר ראשון בבוקר יורה להטות את זרימת הביוב מהמערה.  יחד עם זאת, הוא אישר למר בלוך ולאבי הילדה לפעול מיידית כדי להציל את עץ המייש .

עוד באותו יום הגיעו השניים לצינור, ועם פטיש 5 קילו (דבורה), הצליחו לשבור קטע בטון שחיבר בין שני צינורות,ועל ידי זה נקטעה זרימת השופכין למערה,   ועץ המייש ניצל. הצינור עדיין שם, ואפשר גם היום לראות את מקום קטיעת הצינור. אולי זה לא כל כך דרמטי כמו הסיפור על הילד בהולנד, שהציל כפר שלם כשעצר באצבעו את הרס הסכר. אלא ששם זה סיפור, וכאן מעשה אמיתי, ועץ המייש חי ומשגשג לשמחת כולם.

אודות שם המערה-

יש חילוקי דעות בעניין שם המערה-וואדי מילח או וואדי מילק

סברה אחת טוענת – וואדי מילח, שפירושו עמק המלח .

למה מלח? איך קשור מלח לזכרון?

המלח היה מאוד נדיר ויקר בימים עברו,והיו צירי תנועה בהם העבירו

מלח, למשל, מהר סדום לנמלי הים התיכון.אנו יודעים עובדה זו

במשך שנים רבות הודות לשמות האתרים השונים: בדרום ידוע תל מלחתה וישנה גם חירבת מילח.

כך שנראה שהשם וואדי מילח מלמד על עובדה היסטורית של העברת מלח.

(נמל דאר – "טנטורה" היה בזמנו נמל גדול) .

 כנראה שהשם וואדי מילק השתרש בציבור, עקב העובדה שבשפות האנגלו סקסיות אין

את האות  ח . לכן במפות המנדטוריות, השתבש וואדי מילח לוואדי מילק.

ולסיום אגדה ערבית על המערה -

לפני שעוזבים המערה ,יש לספר איזה שהוא סיפור המתאים לנסיבות:   חשכה, עטלפים, מרחב לא מוכר ושקט שבא מבידוד טבעי.

שכנינו הערבים נהגו לספר על אישה צעירה ויפה שנרצחה על לא עוול בכפה  במערה הזאת, ומאז רוחה שלא ידעה מנוחה, הביאה צרות רבות על בני הכפר; העיזים לא המליטו, שיטפונות פקדו את הכפר , הקמה קמלה בשדות, והכי גרוע, נשות הכפר חדלו לשמוע בקול בעליהן – צעקות ומריבות בכול בית,

 בתחילה כמובן פנו לעזרה לאום ג'מילי שהייתה ידועה בכוחה להסרת "עין רעה" ופעם גרשה שד שנכנס בתייש של אבו קלטר.

אחרי הכנות רבות  הגיעה אום ג'מילי למערה כשאנשי הכפר בעקבותיה (במרחק בטוח). היא  הוציאה מכליה שלושה שומים,  האחד שמה בפתח המערה,  השני מרחה על גופה , השלישי הושם בזהירות רבה בפתח ארובת המערה ,בשלב הזה כשהמתח עולה (כמה מבני הכפר ליתר ביטחון עלו על חמוריהם וחזרו לכפר)  הוציאה חוט אדום(כל הלילה חומם החוט בטבון עם משרה סודי הידוע רק לאום ג'מילי ). תוך כדי אמירת פסוקי קסם , קשרה את קצה  החוט האחד לזיז בולט בפתח המערה, ובצעדים מהירים, רצה כדי

לקשור את הקצה השני אל זיז בולט בפתח ה"ארובה", אלא שכאילו הסלעים בדרכה נלחמו בה .  לתדהמת הצופים במחזה (ממרחק בטוח), התלהט החוט בידה של אום ג'מילי ועל אף רצונה נשמט מידה…מיד, פרצה להקת עטלפים במעוף מהמערה ,כשהם מרחפים מעל ראשה של אום ג'מילי. בכפר סיפרו אחר כך ששמעו זעקת אישה בוקעת מענן העטלפים, ואחרים אמרו שהייתה זו צעקתה של אום ג'מילי המסכנה, שברחה כל עוד רוחה בה. כה גדול היה פחדה, שהשיגה את כל אנשי הכפר במנוסתה. כחצי שנה לא הראתה פניה בכפר, ויש אומרים שמאז נראו כוויות בידה השמאלית ..

מפאת גודל  השבר נזעקו זקני הכפר לטכס עצה ביחד. משלחת נכבדים יצאה בדחיפות רכובה על חמורים מהירים  לג'בל מושערף (ליד חירבת להדם), אל שייך אבו קרעה, ששמע חוכמתו הגיע אפילו עד לעכו ולצפת (יש אומרים עד ביירות).

 אחרי הגשת מתנת הכפר (שתי עיזים, שק קמח שעורים, וארבעה חריצי גבינה), ובתום טכס שתית הקפה ושיחות הנימוס המקובלות, שטחו נכבדי הכפר את בקשתם לפני שייך אבו קרעה. בקול כואב ובתחנונים ביקשו את עזרתו, כי גדולה צרתם. האזין השייך הנכבד בסבלנות לכל דבריהם,  ואחרי מחשבה רבה אמר את דברו ; היות ורוחה של הנרצחת אינה מוצאת מנוחה,  צריך למהר ולהביא שתיל עץ מייש מהחורש שליד קבר נבי צ'אלח  בנחל חינדז (דישון),  את השתיל יש לשתול באביב באמצע הלילה לאור ירח מלא. צריך לשתול אותו בארובת המערה (שממנה הרי כולם יודעים, יוצאות רוחות הרפאים)…

 הדבר הנורא הזה קרה לפני הרבה שנים (השולטן עבדול חמיד ירום הודו, היה עדיין ילד קטן). אבל עובדה, מאז ועד היום, שומר עלינו עץ המייש מפני כול פגע. להוכחה לכוחו של המייש, נסו לשים זלזל קטן של מייש (לא לקטוף מעץ המייש שבארובה) מתחת לכר בשנתכם, ובבוקר מובטח לכם שתגלו שכל הפחדים, החששות והדיכאונות הלכו ואינם.  עובדה!

המאמר מאת חיליק לייטנר, יליד וחוקר תולדות זכרון יעקב.

סוג המערה:
ציוד מיוחד: אין
הערות ואזהרות:
לשלב בטיול בסביבה עם: