טו בשבט ויער אורנים

ט"ו בשבט הוא חג האהבה שבין האדם למולדתו, החיבור שבין האדם ואדמתו, הגאווה בפרי העץ שנטע עבור משפחתו,  היופי וההוד שבטבע, עד התרוממות הרוח, עד הרגשה של קדושה. למאמינים חג זה הינו ביטוי ארצי לקיומו של האל ודרישת שלום ישירה ממנו. לנו החילוניים, ט"ו בשבט מבטא את הקשר לארצנו, המשך לתקופת התנ"ך בה גרנו כאן תחת גפננו ותאנתנו.

מה שמעניין שחג זה לא מופיע כלל בתנ"ך. רק לאחר חורבן בית המקדש וצאתנו לגלות הומצא חג זה כמסורת וקשר למה שאבד. גם המנהג לאכול פירות יבשים דווקא נועד על מנת לאפשר יבוא פירות ארץ ישראל לארצות הגולה בשיירות גמלים איטיות.

לאחר כאלפיים שנה, עת התחלנו לבנות את הארץ קיבל החג פנים חדשות, לא עוד געגועים לארץ רחוקה אלא חג הנטיעות. כולנו זוכרים איך בחג זה היינו יוצאים כל הכיתה ליערות עם השיר "כך הולכים השותלים", כובע טמבל ושתיל רענן, חופרים בידיים קטנטנות ומסדרים גומה יפה מסביב. הסנטימנטלים בינינו חוזרים לפעמים לאותו העץ אותו נטענו אז בתקופת בית הספר היסודי.

כשבאתי לתכנן את טיול ט"ו בשבט עבורכם בחרתי מיד בהרי ירושלים בשל שפע השקדיות הפורחות עכשיו בלבן וורוד, ובשל המעיינות, העתיקות, היערות והנוף. הכנתי רשימה של אתרים פופולרים, אבל די מהר הובהר לי שכל עם ישראל יהיה שם בשבת זאת. חיפשתי מסלול יחודי לא מוכר אבל קל לגישה ולחניה, מאפשר פיקניק שקט בטבע שבסופו נתקבץ לשיר יחד משירי ארץ ישראל. בנוסף אתר הפיקניק אמור גם להיות נקודת יציאה למסלולים רגליים מעניינים. חרשתי את המפה. היה קשה. אז זהו, מצאתי

  איך מגיעים: כביש מס' 1 לירושלים, יוצאים מחלף אבו גוש, עולים מעבר לעין חמד עד לצומת לשכונה י"א ותראו אותנו בצל השקדיה הענקית על הדשא.