על פני המים מרחפות שפיריות רבות וצבי מים מתוקים גולשים במדרונות אל תוך המים. הלגונות, שהקרקעית שלהן מכוסה אדמת טין וסלעי בזלת, מהוות איזור הטלה לדגי האמנון שיוצאים מכאן למלא את הכינרת. השיטפונות והגאות באיזור משנים מעונה לעונה את תוואי הזרימה – עובדה המהווה בעיה לציירי המפות ומסמני השבילים.
המסלול בנחל זאכי הוא מסלול קל בן שני קילומטרים ונמשך כשלוש שעות. הוא מוצל בעצי איקליפטוס ענקיים, וכולו בתוך המים. לכן קטעים קצרים מחייבים שחייה, ואילו ברוב המסלול צועדים על ובין סלעים חלקלקים ונסתרים במים. חובה לנעול נעלי הליכה טובות עם סוליה קשה ולא מחליקה, ואם אתם מגיעים עם הילדים – המסלול מיועד רק לזאטוטים מגיל שבע ואך רק עם מצוף.
כדי להגיע לאיזור יש לנסוע לצומת בית ציידה בצפון הכינרת. כ-300 מטרים צפונית לצומת
לאחר מכן נמצא שילוט המפנה לכניסה בסבך צמחי פטל, והכניסה לערוץ מסומנת בירוק לאורך כל הנחל. המסלול מסתיים ליד משאבות המים שבחורשת האיקליפטוסים בשלט המודיע על הגעה לאיזור הטלת האמנונים ואין להמשיך. כדי לחזור לחנייה יש ללכת בדרך העפר המקבילה למסלול הרטוב.
האגדה על מחזור המים בטבע מספרת על טיפת מים יחידה שבצבצה בין חריצי סלע, ולרגע בהקה כיהלום באור קרני השמש על רקע הסלע השחור והשרכים הירוקים. הטיפה כמו היססה לרגע וצנחה מטה בעליזות, והצטרפה אל אחיותיה בשלולית המים שנוצרה במקום.
וכך צנחה לה עוד טיפה ועוד טיפה והמעיין גדל. ראשונים הגיעו בעלי הכנף וחיות השדה להרוות את צימאונם מהמעיין, ואחריהם הגיע האדם להשקות את עדריו. האדם חצב בסלע להגדיל את השפיעה, וסלל מסילות להשקות את שדותיו. החיות הודו למעיין על מימיו הצלולים, ואילו המעיין מצדו אהב לשוחח עמם, לשמוע על פלאי הטבע אשר מעבר להר, על הארצות הרחוקות בו ביקרו הציפורים הנודדות ועל ערי הענק שבנה האדם. המעיין הקשיב לסיפורים והחליט לבסוף לראות את העולם בעצמו, לפרוץ למרחבים.
התפלל המעיין אל האל, והאל נעתר לתחינותיו. האל פרץ למעיין שביל, ומי המעיין הפכו לנחל בינות לגבעות המוריקות. הנחל זרם והמשיך, והתחבר לעוד נחל, וכמוהו לעוד אחד – ופתאום מדרגת סלע נוצר מפל סואן שהפך לנהר.
זרם הנהר גמע מרחקים וראה עולם, בדרכו התבונן בכפרים ובערים, השקה שדות וסובב טחנות קמח, מילא בריכות השקיה, שטף ושצף מתחת לגשרים, אוניות מלאות כל טוב שטו עליו – עד שנשפך לים.
והים גדול היה ומי המעיין נבלעו בתוכו כלא היו, ורעש הגלים גבר על בכי המעיין שהתפלל שוב לאלוהיו: "מה לי אלי כל הגודל הזה, הרעש והמלח? די לי, הבנתי, אני רוצה לחזור הביתה,למעוני הקטן והשליו".
ושוב נעתר האל לתחינות המעיין. בתחילה שלח את השמש החמה שגרמה למי המעיין התאדות והפכה אותם לענן. אז שלח האל את הרוח אשר נשבה ודחפה את הענן ליבשה ולהרים, וכשהגיע הענן אל ההר הגבוה שחסם דרכו, ירדו מימיו כגשם ברכה והרוו את הפרחים הצבעוניים ואת כרי הדשא המוריקים.
המים שטפו זרמו בשדה ובעמק, חלחלו בינות לרגבים עד שהגיעו לשכבת סלע בבטן האדמה. שם זרמו המים בין שכבות הסלע בחפשם מוצא, הלאה ולמטה דחקו בכובד משקלם ולבסוף פרצו כמעיין.ושוב ושוב חזר הסיפור על עצמו...
