טיול מים רטוב וקריר מתחת לחומות של ירושלים, צפייה בתגליות ארכיאולוגיות מימי המלך דוד וגם אגדה על הקמת הכותל.

עיר דוד – ביתם של מלכים ונביאים ומקום כתיבתם של רוב פרקי התנ"ך – מציעה טיול מים רטוב וקריר מתחת לחומות ביום חם ולוהט. במהלך טיול במקום תוכלו לגלות את ניקבת חזקיהו, להשתתף בבניית ירושלים לצד מלכי ישראל במיצג תלת מימדי ולראות את ארמונו האבוד של דוד המלך בחפירות ארכיאולוגיות.
 

לאחר חציית העיר העתיקה וביקור בכותל, אפשר לצאת דרך שער האשפות לעבר עיר דוד וניקבת השילוח. משם יש לרדת בסולם לאתר החפירות לארמונו של דוד המלך. אותו מלך מפורסם ודאי לא חלם שאלפי שנים אחריו סטודנטים מתנדבים מכל העולם יקלפו שכבה אחר שכבה במברשות עדינות וימצאו שברי חרס ממטבחו, תוך שהם מתלהבים ממטבעות עתיקות שנחשפו בבוץ.

בין התגליות, נמצאו שתי חותמות במרחק מטרים ספורים אחת מהשנייה של שניים משריו של המלך צדקיהו – גדליהו בן פשחור ויהוכל בן שלמיהו בן שבי – בבואם אל המלך לדרוש את המתתו של ירמיהו הנביא. לאחר הביקור בעתיקות הארמון אפשר לצפות במצגת מולטימדיה אודות ההיסטוריה של עיר דוד.

לפני הירידה למנהרה התת קרקעית כדאי לקפל את המכנסיים, להפשיל שרוולים ולהכין פנסים. הניקבה אליה מומלץ להיכנס אינה הניקבה המקורית שחפר המלך דוד וגם לא מפעל המים העילי שהקים בנו שלמה. ניקבה זו היא אותה ניקבה שחפר המלך חזקיהו 400 שנה לאחר מכן, מתוך ידיעה שלא יעבור זמן רב עד שירושלים תהיה במצור ומי שתייה יחסרו לתושביה.

תחילה היו אלה היבוסים שחפרו ניקבת מים מבין חומות העיר אל מעיין הגיחון כדי לשאוב מים בעת מצור, אך ברשלנותם לא טרחו להציב שמירה עליה. דוד המלך ניצל פרצה זו ושלח את לוחמיו במעלה ה"צינור" (הניקבה בלשון התנ"ך). באישון לילה התגנבו לוחמי דוד, הרגו את השומרים ופרצו את חומות העיר. ("וילכד דויד את מצדת ציון היא עיר דויד: ויאמר דוד ביום ההוא כל מכה יבסי ויגע בצנור ..." שמואל ב' פרק ה, פסוק ז-ח:).

שלמה המלך הרחיב את הבירה ירושלים, הקים את בית המקדש ובנה מפעל מים עילי גדול לספק את צרכי העיר. הניקבה המקורית בה השתמש דוד נזנחה ונסתמה עם השנים. 400 שנה לאחר תקופת דוד ושלמה איים סנחריב מלך אשור לעלות על ירושלים ולכבשה. המלך חזקיהו ידע שהאשורים ינתקו מיד את מפעל המים העילי, ועל כן שלח את פועליו לחפור במהירות ניקבה חדשה מתחת לחומות העיר המובילה אל מעיין הגיחון.

על מנת לזרז את החפירה נשלחו שתי קבוצות כורים שחצבו בו זמנית זה לקראת זה וחצבו בבטן ההר בתאורת לפידים. ("והוא, חיזקיהו, סתם את מוצא מימי גיחון העליון ויישרם מטה מערבה לעיר דוד, ויצלח חזקיהו בכל מעשהו". דברי הימים ב, לב, ל). בסופו של דבר ניצחו האשורים והגלו את עם ישראל. ירושלים חרבה אבל הניקבה שרדה.

כשתיכנסו אל הניקבה, הדליקו את הפנסים ודמיינו שהייתה כאן אבן סלע איתן כשהכורים של צדקיהו הגיעו. בפיתולי המנהרה תוכלו להרגיש את צעדי הכורים המגששים באפלה, חוצבים בסלע מכה אחר מכה עם איזמל ידני, ממש מלאכת מחשבת.

הניקבה צרה מאד ומאחוריכם מזדחל שביל ארוך של מטיילים. לרוב אלו תלמידי בית ספר שובבים שישפריצו מים זה על זה ויעשו קולות שהדיהם יגיעו אל אוזניכם ממעמקי האדמה. מדי פעם תוכלו להרים את ראשיכם למעלה ולראות כי התקרה מעל מגיעה לשמונה מטרים ואז לפתע היא מצטמצמת לגובה של מטר וחצי. כאן לא הצליחו הכורים לחצוב אל מעל לראשיהם.

ביציאה מהניקבה תגיעו אל בריכת השילוח שבמרכזה עמודים שעליהם ניתן לשבת, לנוח ולקרוא את הכתובת שהציבו הכורים כאשר נפגשו משני צדי הניקבה: "תמה הניקבה. וזה היה דבר הניקבה: בעוד החוצבים מניפים את הגרזן איש אל רעהו, ובעוד שלוש אמות להינקב, ויישמע קול איש קורא אל רעהו, כי הייתה זדה (קילוח מים) בצור מימין ומשמאל. וביום הניקבה הכו החוצבים איש לקראת רעהו גרזן על גרזן. וילכו המים מן המוצא אל הברכה במאתיים ואלף אמה, ומאת אמה היה גובה הצור על ראש החוצבים".

בסיום הביקור במקום חשוב להתכונן לעלייה קצרה אך תלולה דרך הסמטאות המובילות אל מרכז המבקרים והחנייה. אפשר לבחור במונית מקומית שתסיע אתכם למעלה או בהליכה רגלית אל הכביש הראשי.

מלכי ישראל, דוד ושלמה, הפכו את ירושלים לבירת עם ישראל, הרחיבו ובנו ויצרו סמל ומרכז לעולם כולו. אך מכל מפעלם המפואר שרד עד היום רק הכותל המערבי וזאת הסיבה: כשאלוהים הטיל על המלך שלמה לבנות את בית המקדש אמר: מקדש זה יהיה ביתו של העם כולו, אי לכך על כל העם להשתתף בבנייתו.

אסף שלמה המלך את העם והטיל עליהם תפקידים לפי הגרלה. השרים קיבלו את כותל המזרח, העשירים את כותל הצפון, הגבירים את כותל הדרום, הכוהנים והלוויים את הקמת משכן ארון הברית ואילו העניים קיבלו את הכותל המערבי.

השרים והעשירים תרמו מאוצר הזהב שהיה ברשותם ושכרו פועלים מיומנים, וכך עבודתם הושלמה מהר. העניים לעומתם עמלו וחצבו והובילו אבנים כבדות ממערת צדקיהו ועד לבית המקדש, בזיעה ובדם ובמו ידיהם בנו את הכותל המערבי.

שבע שנים נמשכה הקמת בית המקדש. ירד האל לבקר במשכנו החדש ושם עינו לטובה בכותל העניים בזכות המאמץ והכוונה שהושקעה בו. יצאה בת קול ואמרה: כותל זה, עמל העניים לא יחרב לעולם. מאז אין השכינה זזה מהכותל המערבי.

השנים חלפו, ממלכות נוכריות כבשו את ישראל ועשו בה כרצונם. האשורים והמצרים, היוונים והרומאים לחמו זה בזה בשטחי ישראל, רמסו אותה, השליטו את חוקיהם הזרים, גבו מיסי נשך והטילו גזירות. היהודים נשכו את השפתיים, קיוו לטוב והמשיכו בחייהם.

כאשר קיסר רומי מינה את עצמו לאל, הוא פקד על תושבי האימפריה כולה להציב את פסלו בבית מקדשם. גזירה זו לא יכלו בני ישראל האדוקים לשאת והכריזו מרד ברומאים. להפתעת כל הצדדים, המרד הגדול הצליח וישראל זכתה בעצמאות לשלוש שנים.

צבא רומי תחת פיקודו של טיטוס הרשע עלה בפקודת הקיסר לנקום ולהעניש את ירושלים. הוא נצטווה לדכא את המרד באכזריות, לשרוף את העיר כולה ולקעקע עד עפר את חומותיה למען יראו אומות העולם שאין למרוד ברומאים.

ב-9 באב שנת 70 לספירה הקיץ הקץ על ירושלים ועל בית המקדש. הרומאים שלחו אילי ניגוח להרוס את בית המקדש וכל מבנה אחר באיזור, כפקודת הקיסר להעניש את ירושלים, אבל הכותל המערבי שרד את ניסיונות הרומאים להרסו.

הרומאים הטילו בו אבני קלע מבליסטראות ענק, אך הכותל המערבי אפילו לא נשרט. שפכו עליו שמן והציתו אותו, אך האש לא תפסה בקיר. לא ידעו חיילי הלגיון איך למלא את מצוות מפקדם. לבסוף ציווה טיטוס לכסותו באשפה עד שיעלם מהעין. במשך שנים רבות היה הכותל מכוסה אשפה, עד שהפך למיתוס ואגדה ולא נודע מה אמת ומה בדיה.

בשנת 1540 שלט בירושלים הסולטן הטורקי סולימאן אשר שמע את האגדה והחליט לחפש את הכותל. יום אחד ראה אישה זקנה ועל ראשה סל אשפה. האישה נכנסה לעיר דרך שער האשפות ורוקנה שם את האשפה.

כעס הסולטן וקרא לזקנה אליו. שאל אותה: היכן את גרה אישה זקנה? השיבה: במרחק של שני ימי הליכה מכאן. שאל: מדוע שפכת את הזבל כאן? ענתה: זו מסורת רבת שנים אצלנו במשפחה, עוד מימי הרומאים, להביא את האשפה ולשפוך דווקא כאן, ליד שער האשפות.

הטיל הסולטן על פועליו לחשוף את הכותל, אך הם עמדו נואשים מול הררי האשפה. לבסוף פיזר הסולטן מטבעות זהב באשפה והפיץ את השמועה בין העניים בעיר. מיד הגיעו המוני עניים והחלו לנבור ולחפור באשפה ולפנותה עד שנחשף הכותל כולו נקי כמו ביום שנבנה.

וכך לאחר אלפי שנים שוב הצילו העניים את הכותל המערבי ושוב שימש משאת נפשם וגעגועיהם של כל יהודי העולם.