פארק ז'בוטינסקי ומבצר שוני - לוחמים, אלילים והיסטוריה של אובדן חושים

למרגלות רמת הנדיב, על אם הדרך המובילה מבנימינה לזכרון יעקב שוכן פארק ז'בוטינסקי היפהפה. המקום טובל בכרמי גפנים שיבולם מוצא דרכו אל היקבים המפורסמים שמסביב. אכן היין הוא מסמלי המקום, שנודע בימים עברו במשתאותיו הסוערים רוויי תשוקה.
בפארק מתחם ארכיאולוגי קדום בשם שוני, שהממצאים בו מהתקופה הרומית, הכוללים תיאטרון, מרמזים על שפע ושגשוג חומרי ותרבותי של תושבי המקום. חגיגות המיומאס הפגאניות הנועזות והלא מוסריות בתיאטרון ובבריכה בשוני, גרמו לכך שהיהודים הוזהרו שלא להתקרב לאתרים כאלה, למרות שכנראה יהודים מקיסריה לקחו חלק בפעילות התיאטראלית. בתקופה העות'מאנית נבנה, בצמוד לתיאטרון, מבנה חאן גדול, אשר שימש בראשית המאה העשרים כבסיס לגרעיני התיישבות חלוציים וליחידות אצ"ל.
קק"ל חיזקה ושיפצה את המבנה, טיפחה את אתר שוני והפכה אותו לפינת חמד. סביבו הוכשר פארק לזכרו של זאב ז'בוטינסקי, ובו 160 דונם של מדשאות רחבות ידיים, שולחנות פיקניק ומגרשי חנייה. במרכז החינוכי של קק"ל הנמצא בפארק מתארחים בני נוער מהארץ ומהתפוצות, מחזקים זיקתם לארץ ולנופיה, לומדים ומסיירים בסביבה. האתרים במקום כוללים תיאטרון רומי, מוזיאון ארכיאולוגי, חדר תצוגה היסטורי המתעד את קורות לוחמי אצ"ל באזור ומוזיאון פסלים.
גלגולו של מקום, בין מים וזיתים לתותים מענגים
בתקופת ההתנחלות נכלל אזור שוני בנחלת שבט מנשה. משערים שכאן שכן הכפר שומי, ששמו נזכר בתלמוד הירושלמי. בתקופה הרומית (מאות 3-2 לפנה"ס) זכה המקום לפרסום רב בשל מעיינותיו השופעים. מכאן יצאה בעת ההיא אמת מים שהוליכה את מי מעיינות שוני לעיר הגדולה קיסריה. המקום היה כנראה יפה ונעים ביותר, שכן תושבי קיסריה והסביבה נאספו בשוני ל"חגיגות מים" שנשאו אופי עליז במיוחד ונקראו פסטיבל מיומאס - על שם מאיה, אלת האביב. מקורות נוצריים מספרים על מאבקה של הכנסייה בפסטיבל זה בשל פריצותו.
בחפירות הארכיאולוגיות שביצעו קק"ל ורשות העתיקות, נחשף התיאטרון הרומי המרשים, כמו גם בריכות גדולות ששימשו לרחצה ואמות שהוליכו אליהן מים. רצפות הבריכות עשויות פסיפס נאה. הבריכות מוקמו מאחורי הבמה, כך שהן נשקפו לעיני הצופים שישבו על ספסלי התיאטרון והגבירו את הנאתם.
בתקופה הביזנטית ירדה שוני מגדולתה. מושבי התיאטרון נהרסו, ובמקומם נבנו מתקני תעשייה. אחד מהם הוא בית בד גדול, שחלקיו העיקריים השתמרו ומוצגים כאן לראווה.
המבנה שנראה כיום בשטח הוקם בתקופה העות'מאנית (המאה ה- 18). סלים חורי הלבנוני קנה את אדמות שוני וסביבתה ונטע בה עצי תות רבים. המקום נודע אז גם בשם חירבת מיאמס, אולי להנציח זכרן של אותן הילולות מן התקופה הרומית.
לוחמים וחקלאים יהודים בסטאז'
ב-1912 רכשה את שוני חברת יק"א, שניהלה את מושבות הברון רוטשילד ואדמותיו, כדי ליצור רצף התיישבותי עם אזור זיכרון יעקב. קבוצת צעירים מזיכרון יעקב, בשם "הגדעונים", התיישבה במבנה וקראה למקום גבעת בנימינה, על שם הברון רוטשילד. ארגון גדעונים היווה בסיס להקמתה של מחתרת ניל"י. מלבדם התגוררו בשוני פועלים שעסקו בסלילת הכביש מזיכרון יעקב לשוני ולחדרה. מלחמת העולם הראשונה קטעה את מאמצי ההתיישבות במקום.
ב- 1919 המשיכה הכשרת הגרעין של מייסדי בנימינה, ובמקום מתיישבים בני המושבות הוותיקות ויוצאי הגדודים העבריים. הם העבירו זמנם עד לייסוד בניימינה בייבוש ביצות ובגידולי פלחה, שקדים וזיתים. עם לכתם, שוני ממשיכה להתקיים עוד כמרכז להכשרה חקלאית, אך בשנת 1925 חוסל המשק במקום ושוני נעזבה.
במסגרת התיישבות חומה ומגדל, עלתה ב-1939 קבוצת מתיישבים מארגון בית"ר והקימה את תל צור, על גבעה שבין שוני ורמת הנדיב. המקום המבודד היה אידיאלי לקיום קורסים לשימוש בנשק ולאימוני יחידות האצ"ל. שגרת האימונים הופסקה, כאשר הצבא הבריטי פרץ לשוני ואסר עשרים איש מחברי האצ"ל, אך במהלך הפריצה המפורסמת לכלא עכו שוחררו חלקם ממאסר.
אתר שוני עמד מוזנח במשך שנים רבות עד שבשנת 1986, במסגרת פעילות המועצה הארצית לשימור אתרי ראשית ההתיישבות, החלה קק"ל במבצע להצלת המבנה. לאחר שחוזק ושוקם הפך המקום, בשיתוף עמותת שוני, לאתר לאומי שוקק חיים במרכז הפארק לזכר זאב ז'בוטינסקי. מקום מיוחד הוקצה בפארק המטופח לזכר פורצי הכלא בעכו, בו ניצבות כיום המצבות המקוריות שציינו את מקום קבורתם של הפורצים לאחר שהוחלפו על ידי משרד הביטחון במצבות של צה"ל.
סיור בפארק ומפגשים מהסוג הלוהט עם פוסידון ודיוניסוס
מאחורי שער הברזל מקדם את פני המטיילים פארק רחב ידיים, עטור מדשאות, עצים גדולים ונותני צל ושולחנות פיקניק. במבנה החאן הגדול ישנו חדר תצוגה, לזכר ז'בוטינסקי, בו מוצג סרט וידיאו ותערוכת צילומים המתעדת את עברה של שוני.
חלק ניכר מממצאי החפירות מוצג במוזיאון הארכיאולוגי המצוי במבנה. פרט לכלים יומיומיים כסירי בישול, קערות וקנקנים, מוצגים גם חפצי חן המציתים את הדמיון: כלי זכוכית מעודנים, בקבוקי שמנים ובשמים, אוסף מקטרות, נרות שמן מעוטרים, תכשיטים ואבזמי ברונזה מעוטרים לטוגות. כמו כן מוצגים שרידי כלי רפואה ופסלון חזיר ברונזה, סמל הלגיון הרומי העשירי. גולת הכותרת בתצוגה היא פסלו המרהיב של פוסידון, אל הימים והאגמים היווני ששמו נקשר בפולחן המים במקום.
בתקופה הרומית והביזאנטית זכה המקום לפרסום רב בשל מעיינותיו השופעים בעלי הסגולות הרפואיות. תושבי קיסריה והסביבה נאספו, כאמור, בשוני מדי שנה בחודש מאי ל"חגיגות מים" שנשאו אופי ארוטי במיוחד. מקווי המים התפרסמו כ"מעיינות שהמתרחצת בהם אישה עקרה, תהא מעוברת". כנראה רצו להאמין שהנשים העקרות שהשתתפו בפסטיבל נכנסו להריון בזכות המים של שוני, ולא בעזרת 3000 הגברים ששחו ערומים בבריכה... אפילו כיום יש אמונה שהמים של המעיינות באזור שוני גורמים לנשים להתברך בעוברים ממין זכר (למשל, בניימינה הקרובה מתאפיינת באחוז גבוה של זכרים).
בחצר המבנה שרידי התיאטרון הרומי, ומעליהם שרידי התיאטרון הביזנטי. רחבת אזור המקהלה נותרה בשלמותה - ממצא נדיר שלא קיים בשום תיאטרון רומי אחר בארץ. במרכז הרחבה נותר לוח שיש, ששימש כנראה כמזבח לאל היין דיוניסוס. מושבי התיאטרון שוחזרו, והוא משמש כיום לאירועים שונים, ביניהם, עדיין ברוח דיוניסוס - פסטיבל היין השנתי.
אכן עוד לא הספקנו להסדיר את הנשימה מחגיגות פוסידון, והנה גם מזדמן לפנינו פולחן אל היין דיוניסוס, הידוע כחגיגת יצרים משולחת רסן, שעיקרה אורגיות פרועות. דיוניסוס נחשב במיתולוגיה כמשוגע, לכן הפולחן הקשור בו לווה באקסטזה ובשיגעון. נשים נהגו להתהלך אז ביערות לבושות עורות בעלי חיים, תוך שהן מתופפות ורוקדות. הריקודים הביאו אותן לכדי איבוד חושים והשתוללות ששיאה היה קריעה לגזרים של שור המסמל את דיוניסוס ואכילת הבשר חי (על פי המיתוס נקרע דיוניסוס לגזרים בידי הטיטאנים ששלחה האלה הרה). דיוניסוס מייצג את הצדדים הבלתי נשלטים באופיו של האדם וכוחו הרב יכול להצמיח ולהרוס, להתאכזר ולחמול, להחיות ולהמית.
פסלים ועוד טיולים
בנוסף, נמצא במקום מוזיאון אחיעם לפיסול, אשר מציג כ-90 פסלי אבן, ברונזה ועץ של הפסל אחיעם שושני. הם מוצגים במבנה ומחוץ לו, באזור בו היו בריכות המים. אחיעם יצר את פסליו בסטודיו בפריז. יצירתו מגוונת, ומורכבת בעיקר מפסלי נשים, אמהות, ראשים, דמויות מהתנ"ך, נגנים ופסלים המאנישים רגשות ומצבים כלל-אנושיים, כמו שואה, מלחמה ואבל.
גשר העץ שליד המבנה עובר מעל בית בד מהתקופה הביזנטית. ממרפסת התצפית ניתן להשקיף על המבנה המעוגל של שוני, על כרמי הענבים ועל נופי עמק נחל תנינים. למי שלא מסתפק בכל זאת ורגליו עדיין תאבות טיול - מן הפארק יוצא שביל טיול רגלי לעין צור ולחרבת אום אל-עלק שברמת הנדיב.