יפו - עיר של אגדות

 ניחוחות קפה ודגים, זיעת סבלים, הבורקס של אבולעפיה בכיכר השעון, המגדלור ונקישות קוביות השש בש על רקע פעמוני הכנסיות וקריאות המואזין. זוהי יפו ילדה, זוהי יפו...

יפו היא אחת הערים הקדומות בים התיכון ויש האומרים עיר הנמל העתיקה מכולן. היא התקיימה כעיר עצמאית במשך אלפי שנים עד שצורפה ב-1949 לתחומה העירוני של תל אביב. יפו נזכרת בתנ"ך בין היתר כעיר הנמל ממנה יצא יונה הנביא למסעו בו נבלע על ידי לוויתן. פסל הלוויתן ניצב בין הנמל לסמטאות האבן העתיקות. בזמן מסעי הצלב הייתה יפו מחוז בממלכת ירושלים הצלבנית. מאז ועד המאה העשרים שימשה העיר כנמל ראשי וחשוב בארץ ישראל.

תל יפו הקדום שוכן מעל הנמל וסביבותיו. נמצאו בו שרידי יישובים למן תקופות הברונזה ועד לתקופה העות'מאנית. בין היתר נחשפו בחפירות מבנים חשמונאים, חרסים פלשתיים וממצאים מהתקופה המצרית. הממצאים מוצגים במוזיאון לעתיקות יפו הפועל בבניין הסראייה הישן בגן הפסגה. העיר משופעת בכנסיות, מסגדים, בתי כנסת עתיקים ומבנים היסטוריים מרתקים.

אחד המבנים הידועים בעיר הוא מגדל השעון שנבנה לכבוד יום השנה ה-25 להכתרתו של הסולטאן התורכי. המגדל שוחזר לאחרונה ועכשיו הוא יפה מתמיד. על חלונותיו ובפתחיו נקבעו סורגי מתכת ובהם סיפור תולדותיה של יפו. ממערב לו ניצבת תחנת משטרה היסטורית שהייתה הקישלה (בית הסוהר) בימי התורכים והבריטים ולוחמי אצ"ל ולחי נכלאו בה. בהמשך הרחוב ניצבת אבולעפיה, המאפייה המפורסמת שהפכה כבר למוסד.

אגדת המגדלור

על המגדלור של יפו מספרת האגדה כי כשיאסון היה זורק רשת לים הוא היה תמיד מחייך. וכי מה היה חסר לו בעולמו? סירתו חדשה היא ועל החוף חיכתה נערתו בעיניים מאירות. יאסון הכיר את דרכי הים ונתיביו, היכן מתחבאים הדגים הכי טובים וכל דייגי יפו התקנאו בו על כישרונו. סיפרו עליו שהדגים היו מקפצים בעצמם לסירתו.

אך משנה לשנה הדיג פחת. אולי בגלל האניות הגדולות שהחלו לשוט באזור, אולי בשל הביוב שנשפך לים ואולי כי כך רצה האל. בפנים חמורות היו יוצאים הדייגים וחוזרים עם אור אחרון כשרשתם חצייה ריקה.

רק יאסון היה נשאר בים החשוך עד שסירתו התמלאה כי היה לו סוד: מתוך החשיכה הייתה מאירה לו נקודת אור קטנה אך בוהקת כמגדלור, אליה היה מנווט את דרכו כל לילה. לא סיפר את סודו זה לאף אחד, גם לא לנערתו שהייתה מחכה לו על החוף.

בוקר אחד אימצה אותו הנערה חזק אל ליבה והתחננה אליו: די לדוג, הים מסוכן, הישאר! יש לי תחושה רעה. הוא חיבק אותה וליטף את שערה ולא אמר דבר. אך עם שחר שוב נעלם עם סירתו אל תוך הערפל. אך הפעם בשובו לחוף לעת ליל, לא האיר לו שוב האור לכוון את דרכו. רק שנות הניסיון והמזל עזרו לו לנווט בין הקצף והסלעים את דרכו לחוף.

רטוב ועייף קשר את סירתו אך נערתו לא הייתה שם. כל הלילה חיפש וקרא בשמה ורק עם שחר מצאו את גופתה על החוף בין הצדפים וליבה גוש פחם שחור. אז הבין כי ליבה היה לו מגדלור. לזכרה בנה את המגדלור העומד עד היום ביפו, ובראשו קבע את ליבה שיאיר את הדרך לכל מלח ודייג.

אין כמו יפו בלילות

העיר, שהייתה בשנות ה-50 לאזור פשע ולחצר האחורית של תל אביב, זכתה למוניטין אקזוטי, מחוספס משהו. החברה לפיתוח יפו העתיקה שיפצה את מתחם יפו העתיקה והאזור הסמוך לכיכר השעון והפכה אותם למרכז תיירות תוסס. ביפו חיי תרבות ואמנות עשירים. הסמטאות המובילות אל הנמל נקראו סמטאות המזלות, והפכו למקום משכנן של גלריות האמנים, המסעדות ומקומות הבילוי. המסורת טוענת שמי שמוצא את הסמטה עם שם המזל שלו, עולה ויורד בה שלוש פעמים בריצה ומביע משאלה - משאלתו מתגשמת.

מי שרוצה לטייל ביפו מומלץ שיגיע אליה בשעות הערב, לטייל בנמל, בסמטאות האמנים, במנזר פטרוס, במסגד מחמודיה ובגן הפסגה באמפיתיאטרון. בעיר תיאטראות רבים: גשר, הסמטה, מיומנה, נוגה, התיאטרון הערבי-עברי, ובנמל שוכן התיאטרון הייחודי "נא לגעת", הנותן בימה לחירשים ועיוורים. בנוסף, מתקיימים בה פסטיבלים כ"פסטיבל דואט" המוקדש לדו הקיום בעיר, ו"אירועי לילות יפו".

מקור השם יפו

הקמת העיר מיוחסת ליפת, בנו של נוח, ומכאן שמה. אולם המסורת ההלניסטית מייחסת את השם "יפו" ל"יופיאה", שהיא למעשה המלכה האתיופית קסיופאה. המיתולוגיה היוונית מספרת שיום אחד התפארה המלכה שהיא יפה יותר מבנותיו של פוסידון אל הים. האל התכעס מאוד בשל יוהרה זו, ובזעמו הציף את חופי הממלכה ושלח מפלצת איומה להעניש את בני האדם. הדרך היחידה בה יכלו המלך והמלכה להציל עמם, היא מתן הבת אנדרומדה כטרף. כבל המלך האתיופי את בתו לסלע אשר על חוף הים, מתוך כוונה להקריבה למפלצת. פרסאוס, בנו של זאוס אבי האלים, חלף במקום, ראה את אנדרומדה הכפותה ולבו הלם בחוזקה והתאהב. הוא נלחם במפלצת והפך אותה לאבן, שיחרר את אנדרומדה ונשאה לאישה. בחוף הים על יד נמל יפו אפשר לראות עד היום את "סלע אנדרומדה" אליו נכבלה הנסיכה, ובשם זה גם נקראה שכונה יוקרתית שנבנתה בעיר, גבעת אנדרומדה.

המקל של אבו נאבוט

יפו נכבשה פעמים רבות על ידי שליטים שונים שהרסו אותה פעם אחר פעם. האחרון שחירב את העיר היה נפוליון. ההרס שהותיר אחריו היה נורא, ומההריסות עלה לשלטון בכוח מקלו בריון שכונתי ושמו מחמוד אבו-נאבוט.

האגדה מספרת כי אבו-נאבוט היה משתמש במקלו (נאבוט) הגדול בקלות יתרה. מי שפתח עגלה בשוק ללא רשות, אבו-נאבוט עשה לו הכרה ידידותית עם הנאבוט ובעל הדוכן התקפל ממקומו מיד. מי שזרק זבל ברחוב נפגש עם אבו-נאבוט לשיחת מוטיבציה קצרה והמלכלך הפך למנקה נלהב. בקולו הרועם גייס את התושבים לשיפוץ הנמל והשוק, גבה מיסים וכולם שילמו. הוא חיזק את חומות העיר להגן עליה מפני כנופיות השודדים וקבע חוק לפיו שערי העיר יינעלו משקיעת החמה ועד זריחתה.

הגיע היום ואבו-נאבוט יצא לסייר בפרדסים שמסביב ליפו. יצא ובידו המקל, הדרך ארוכה והשמש גבוהה. שכב לנוח בצל עץ השקמה הגדול וכשהתעורר כבר ירדה השמש והוא נאלץ לחזור בחשכה ליפו. משהגיע דפק על שערי העיר ואין עונה. קרא בקול לשומרים ואין פותח. לבסוף צעק להם: פתחו לי, אני הוא אבו-נאבוט.

אך השומרים לא אפשרו לו ואמרו: אבו-נאבוט פקד עלינו שאין לפתוח בשום מקרה. כל הלילה רעד אבו-נאבוט מקור ומפחד והעביר את הלילה בחריטת כתובת על הרהט (מבנה שוקת ציבורי) שמחוץ לחומה: "ארור מי שלוקח לו חבר מתושבי יפו". הרהט והכתובת עדיין קיימים עד היום ברחוב בן צבי.