אגדת כלבי הים של האי היווני הנסתר:
בימים עברו, על אי יווני קטן ושכוח, חבוי בין גלי הים האגאי, האמינו הקדמונים כי כלבי הים אינם סתם יצורים של מים – אלא נשמות של בני אדם שבחרו מרצונם לשקוע אל תוך חיבוקו הקר של הים, ולהפוך לגלגול חדש תחת הגלים. פעם אחת בשנה, בלילה המיוחד של ה-5 בינואר – ערב חג ההתגלות שקראו לו "אפיפניה" – התירו להם הכוחות העליונים לעלות אל החוף החשוך, להשיל מעליהם את עורם המלוח, ולרקוד תחת כוכבי השמיים כבני אדם ממש, חופשיים ומלאי שמחה.
בכפר קטן על האי, חי חוואי צעיר סקרן, ששמע את הסיפורים הללו מאז ילדותו. הוא לא האמין שדבר כזה אפשרי, ועם זאת, משהו בלבו דחף אותו לבדוק בעצמו. בליל השלושה עשר, כשהרוח נשבה קרירה מהים והירח האיר את החוף באור כסוף, הוא התחבא מאחורי סלע גדול, עיניו נעוצות בגלים.
לפתע, להפתעתו הגמורה, ראה אותם – להקה גדולה של כלבי ים שחורים, עיניהם נוצצות, עולים מהמים אל החול הלח. אחד אחרי השני, הם פשטו את עורותיהם, הניחו אותם בעדינות על הסלעים כאילו היו מעילים יקרים, ותחתם התגלו דמויות אנושיות – גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, יפים ומשונים כאחד. הם החלו לרקוד, צחוקם מתערבב עם קול הגלים, והאוויר התמלא במוזיקה שלא נשמעה מעולם.
בין כל הרוקדים, עיניו של החוואי ננעלו על נערה אחת – כלבת ים בעלת שיער שחור כים בלילה ועיניים כחולות כתכלת המים. היא הניחה את עורה על סלע קרוב למקום מחבואו, והוא לא יכול היה להתאפק. בזמן שהריקודים נמשכו, הוא התגנב בשקט, אחז בעור המלוח והחביא אותו מתחת למעילו. השעות חלפו, והשחר החל להאיר את השמיים. כלבי הים, שסיימו את ליל השמחה שלהם, לבשו מחדש את עורותיהם וקפצו אל המים, נעלמים תחת הגלים.
אך הנערה היפה נותרה על החוף, מבולבלת וכואבת, מחפשת את עורה שנעלם. ריחו עדיין עמד באוויר, והיא חשה שהוא קרוב, אך לפני שהספיקה להבין, הופיע החוואי הצעיר, עור כלבת הים בידיו. היא התחננה שיחזיר לה אותו, קולה רועד כמו רוח הים, אך הוא סירב בתוקף, עיניו מלאות תשוקה. בלית ברירה, היא נאלצה ללכת אחריו אל ביתו בכפר.
שם, על האי היווני הנידח, הפכה הנערה לאשתו בכפייה. השנים חלפו, והיא ילדה לו ילדים – קטנים עם עיניים עמוקות כים וחיוכים שקטים. אך לבה תמיד נשאר שבוי, כמהה אל המים. החוואי שמר על עורה בתיבה עץ כבדה, נעולה במנעול ברזל, והמפתח תלוי תמיד על חגורתו, קרוב ללבו. הוא ידע שאם תשיג אותו, תעזוב אותו לנצח.
יום אחד, כשיצא לדוג עם אנשי הכפר, שכח את המפתח על השולחן בביתו. ברגע שהבין זאת, פחד עמוק אחז בו. "היום אאבד את אשתי!" זעק לחבריו, והם מיהרו לשוב לחוף, חותרים במהירות שרק הסירה הקטנה יכלה לשאת. אך כשהגיעו, מצאו את הבית שקט מדי. הילדים ישבו לבדם, מבולבלים, והאש באח כבויה. סכינים הוסתרו מהישג ידם, כאילו אמם דאגה להם ברגעיה האחרונים בבית. היא נעלמה.
על החוף, היא לבשה את עורה מחדש, והים קיבל אותה בזרועות פתוחות. כלב ים גדול, בעל עיניים חמות ונאמנות, צץ לצידה – זה שחיכה לה כל השנים, אוהב אותה בדממה. הם שחו יחד אל האופק, חופשיים ומאושרים. מאז, כשהילדים היו יורדים לחוף, כלב ים היה מופיע, מביט בהם בעיניים מלאות געגוע. אנשי האי לחשו שזו אמם, ששומרת עליהם מרחוק.
אך הסיפור לא נגמר שם. שנים חלפו, והדייגים מהכפר תכננו מסע ציד למערה נסתרת בחוף המערבי, שם התגוררו כלבי ים רבים. בלילה שלפני, חלמה הנערה על בעלה לשעבר. היא הופיעה בחלומו, יפה ומפחדת, וביקשה ממנו שלא יפגע בכלב הים הגדול ששוכב בכניסה למערה – בעלה האמיתי – ולא בשני הגורים הקטנים שמאחור, בניה הצעירים. אך הוא התעלם מהחלום, בטוח שזה שטות של לילה. למחרת, הוא יצא עם חבריו, והם טבחו בכל כלבי הים שמצאו. כשחזרו, חילקו את השלל. לו ניתנו גופתו של כלב הים הגדול ושני הגורים – בניו שלו.
בערב, כשהתבשל האוכל על האש, נשמע רעם אדיר. דלת הבית נפרצה, ואשת כלב הים הופיעה – לא כנערה יפה, אלא כצל אפל ומפחיד, עיניה בוערות מזעם. היא רחרחה את הסירים, וקולה נשבר כשזעקה: "הנה בעלי האהוב, ופה ידו של יורגוס הקטן ורגלו של דימיטרי!"
בזעמה, היא הטילה קללה על הכפר: "תשלמו על מעשיכם, אנשי האי! חלקכם יטבעו בים, ואחרים ייפלו מצוקי האבן, עד שמספר המתים יספיק לאחוז ידיים סביב האי כולו! ברעש מחריש אוזניים היא נעלמה, והותירה את הכפר תחת צל הקללה.
עד היום, כשגברים מהאי נעלמים בים או נופלים מהצוקים התלולים, יש מי שטוענים שהקללה עדיין חיה – ממתינה ליום שבו הים יסגור את חשבונו עם האי היווני הנשכח הזה.
