פרק 15: נוסטלגיה על פילם: מארמונות הראינוע ועד למהפכת הווידאו

המסע המלא והענק אל תולדות הקולנוע בישראל. הראינוע של נווה צדק, יומני גבע והקריין הדרמטי, וארמונות הפאר (מוגרבי, ארמון, אדיסון).

הסרטים שעיצבו את חיינו: טרזן, ברוס לי, מערבונים, וקלאסיקות ישראליות (סאלח שבתי, תעלת בלאומילך, גבעת חלפון, אסקימו לימון).

הכוכבים הראשונים: חיים טופול, גילה אלמגור, ושייקה אופיר. ולבסוף: המעבר לווידאו, ספריות הקלטות והכבלים הפיראטיים.

🎬 הפתיח: המקדש החשוך

היום, "לראות סרט" זו פעולה אגבית. אנחנו רואים נטפליקס בפיג'מה תוך כדי גלילה בטלפון.

אבל פעם? קולנוע היה אירוע דתי.

זה היה המפלט האולטימטיבי. הבריחה מהחמסין, מהצנע, מהחדשות ומהצפיפות של השיכון, אל עולם של מזגנים מקפיאים (או מאווררים רועשים), וילונות קטיפה אדומים, וחלומות בצבעי טכניקולור.

בתי הקולנוע לא היו סתם "אולמות"; הם היו ארמונות. הם היו המקום שבו התאהבנו לראשונה (בחושך, בשורה האחרונה), המקום שבו למדנו על העולם, והמקום שבו היינו, לשעתיים קסומות, חלק ממשהו גדול יותר.

בפרק הענק הזה נקנה כרטיס ב"ספסר", נעבור את הסדרן הזועף עם הפנס, ונצלול להיסטוריה של המסך הגדול בישראל.

🏛️ חלק א': ארמונות הפאר – המיתולוגיה העירונית

לכל עיר היה את ה"מקדש" שלה. מבנים ארכיטקטוניים מפוארים שהיו הלב הפועם של הרחוב.

1. הראינוע הראשון: "עדן" (נווה צדק)

הכל התחיל ב-1914. ראינוע (סרט אילם).

החוויה: תל אביב עוד לא הייתה מחוברת לחשמל. המקרנה עבדה על גנרטור ענק ("המוטור") שהרעיש בחצר והתחרה בפסנתרן שניגן בפנים.
התרגום: הקהל לא ידע לקרוא כתוביות באנגלית/צרפתית, אז היה "מסבירן" שעמד בצד וצעק: "הוא עומד לנשק אותה! תראו!".

2. תל אביב – עיר הסרטים

מוגרבי: הלב של תל אביב בכיכר ב' בנובמבר. חזית אר-דקו מפוארת. על המדרגות הרחבות שלו נקבעו כל הדייטים ("ניפגש במוגרבי ב-7"). השריפה שלו ב-1986 הייתה סוף של עידן.
אסתר: בכיכר דיזנגוף. קולנוע אלגנטי עם מרפסת מעוגלת (היום מלון בוטיק).
אלנבי: הקולנוע של ה"פושטקים" והסרטים הנועזים (והמיזוג הכי חזק בעיר).
צפון, גת, פאר: בתי הקולנוע "החדשים" והבורגניים בצפון העיר.

3. חיפה – הפלא ההנדסי ("ארמון")

האגדה החיפאית. אולם ענק ומפואר עם פלא טכנולוגי שלא נראה כמותו: גג נפתח.

בלילות הקיץ החמים והלחים, הסדרנים היו לוחצים על כפתור חשמלי, והתקרה הענקית הייתה נפתחת לאט-לאט אל השמיים זרועי הכוכבים. הקהל היה מוחא כפיים לגג יותר מאשר לסרט.

4. ירושלים – קודש וחול

אדיסון: היכל התרבות הירושלמי. שם הופיעו גדולי האומה ושם הוקרנו הסרטים החגיגיים.
אוריון: הקולנוע העממי והרועש. המיתוס מספר שאם הגיבור בסרט היה במצוקה, הקהל הירושלמי היה צועק לו "תיזהר מאחוריך, יא מניאק!".
סמדר: הקולנוע הרומנטי והאינטימי במושבה הגרמנית, עם פעמון קטן שצלצל לפני ההקרנה.

📽️ חלק ב': הטקס – יומני גבע, הפסקות וגזוז

לראות סרט זה לא היה רק "לראות סרט". זה היה טקס עם חוקים.

1. יומני גבע ("החדשות שלפני הטלוויזיה")

עד 1968 (הקמת הטלוויזיה), הדרך היחידה לראות חדשות ויזואליות הייתה בקולנוע.

הפורמט: לפני הסרט הוקרן "יומן גבע" בשחור-לבן.
הקריין: קול בס דרמטי, סמכותי ופאתטי. "ובמעמד ראש הממשלה דוד בן גוריון, נחנך מפעל הטקסטיל בדימונה…".
התגובה: הקהל היה מוחא כפיים לבן גוריון כאילו הוא נוכח באולם. כשהטלוויזיה הגיעה, יומני הקולנוע מתו, ואיתם משהו מהתמימות הלאומית.

2. "הסרט נקרע!"

סרטים הגיעו על סלילי פילם 35 מ"מ פיזיים. המקרנות היו ישנות.

הדרמה: באמצע סצנת מתח, התמונה קפצה, הופיעו בועות שרופות, והמסך הוחשך.
הקהל: לא נשאר אדיש. שריקות בוז, צעקות קצובות: "ה-מס-ריט! ה-מס-ריט!" ו"למה לא הבאתם פחחים?".
התיקון: המסריט המסכן היה צריך להדביק את הפילם עם דבק מסריח (אצטון) בחושך.

3. ההפסקה והגלגולים

באמצע הסרט, תמיד ברגע השיא, נדלקו האורות ושקופית עקומה הכריזה: הפסקה.

הגזוז: כולם רצו למזנון לקנות גזוז אדום בטעם סירופ תעשייתי או "טילון".
הבקבוקים המתגלגלים: הרצפה הייתה משופעת. אם מישהו הפיל בקבוק זכוכית ("טמפו") בשורה האחרונה, הוא היה מתגלגל ברעש איום (קלינג-קלינג-קלינג) עד לשורה הראשונה, כשכל הקהל צוחק.

🌍 חלק ג': הגיבורים הבינלאומיים של ילדותנו

לפני שהיו לנו גיבורים ישראלים, הערצנו את העולם.

1. ג'וני וייסמילר (טרזן)

בשבתות בבוקר ("הצגה יומית"), הוקרנו סרטי טרזן בשחור לבן.

השאגה: ג'וני וייסמילר, השחיין האולימפי, היה הטרזן האולטימטיבי. כשהוא נתן את שאגת ה"אה-אה-אההה!", כל הילדים באולם שאגו איתו. יצאנו מהקולנוע וטיפסנו על העצים בשדרות רוטשילד.

2. ברוס לי (הקונג-פו)

בשנות ה-70 הגיע "הדרקון".

ההשפעה: אחרי צפייה ב"הדרקון", כל ילד בישראל היה בטוח שהוא יודע קראטה. עשינו תנועות חיתוך באוויר וחיקינו את הקולות שלו ("ווואאא!"). הנונצ'קו (שני מקלות ושרשרת) הפך לכלי נשק פופולרי ומסוכן בחצרות.

3. המערבונים וסרטי האסונות

גרי קופר וג'ון ויין: הגברים השתקנים שמצילים את העיירה.
ספנסר וטרנס היל (Trinity): מערבוני ספגטי קומיים. אהבנו לראות אותם נותנים מכות ("כאפות") שנשמעו כמו פיצוץ.
סרטי אסונות: "הגדל הלוהט", "הרפתקה בפוסידון". סרטים שבהם הכל נהרס, וישבנו מרותקים ומפוחדים בכיסא.

🇮🇱 חלק ד': תור הזהב של הקולנוע הישראלי

הקולנוע הישראלי של שנות ה-60 וה-70 הוא המסמך התיעודי החשוב ביותר של המדינה. הוא יצר את השפה שלנו, את ההומור שלנו, ואת הזהות שלנו.

1. אפרים קישון – הגאון הסאטירי

קישון הבין את האבסורד הישראלי טוב מכולם.

"סאלח שבתי" (1964): הסרט הישראלי הראשון שהיה מועמד לאוסקר. סאטירה נוקבת על קליטת העלייה, על הקיבוצים המתנשאים ועל הפוליטיקה ("חבר'ה, יש בחירות!"). חיים טופול יצר דמות אלמותית שהיא גם מצחיקה וגם טראגית.
"תעלת בלאומילך" (1969): יצירת מופת. משוגע אחד (בומבה צור) מתחיל לקדוח עם קונגו באמצע אלנבי. במקום לעצור אותו, העירייה והמשטרה זורמות איתו והופכות את השיגעון לפרויקט לאומי ("ונציה של המזרח התיכון"). המראה הכי חדה לבירוקרטיה הישראלית.
"ארבינקא" (1967): חיים טופול כצבר החצוף והנוכל המקסים. הסצנה שבה הוא גונב את הפיס והסצנה שבה הוא "מעביר" את תחנת המשטרה כדי לשדוד בנק הן קלאסיקה.

2. סרטי הבורקס – העם דורש נשמה

המבקרים עיקמו את האף, אבל העם נהר בהמוניו. סרטים על הפער העדתי, על שכונות העוני, ועל הלב החם.

"חגיגה בסנוקר" (1975): הסרט המצוטט ביותר בתולדות המדינה. זאב רווח (חנוכה) ויהודה ברקן (גבריאל). כל משפט הוא פנינה: "יש לו פה שתי גדות לירדן", "אני מורדכי קרליבך?", "מי שלא משקיע שוקע".
"צ'רלי וחצי": סיפור סינדרלה ישראלי. ששון (זאב רווח), צ'רלי (יהודה ברקן) ומיקו הילד. "מי מתעסק? זה מיקו!". סרט שלימד אותנו על נאמנות ומשפחה.

3. הווי צבאי ופולחן

"גבעת חלפון אינה עונה" (1976): הסרט הישראלי החשוב בכל הזמנים. הגשש החיוור בבימוי אסי דיין. סאטירה פרועה על צה"ל, המילואים והישראליות. סרג'יו קונסטנצה, ויקטור חסון וג'ינג'י. "שעה שאני מחפש את הים…", "בולגרים? אני לא מאמין".
"הלהקה" (1978): אבי נשר חושף את התככים מאחורי הקלעים של הלהקות הצבאיות. גידי גוב, גלי עטרי, טוביה צפיר. ה"זובור" באוטובוס והשירים הנפלאים.

4. נעורים ותמימות

"אסקימו לימון" (1978): הסרט שהגדיר דור. בנצי (הרומנטיקן), מומו (החתיך) ויודל'ה (השמן). מסע נוסטלגי לשנות ה-50 של תל אביב, לריקודים הסלוניים, להצצות למקלחות ולשברון הלב הראשון.
"שמונה בעקבות אחד": סרט מתח לילדים. חבורת ילדים בקיבוץ תופסת מרגל. זה היה ה"חסמב"ה" הקולנועי שלנו.
"דליה והמלחים" (1964): קומדיה שטותניקית ומקסימה עם שייקה אופיר וראובן שפר, שמנסים להבריח את דליה לארץ בתוך ארון.

🌟 חלק ה': הכוכבים שלנו – הוליווד כחול-לבן

הם היו המלוכה שלנו. לפני האינסטגרם, הם היו האלים של דיזנגוף.

חיים טופול: השגריר מספר 1. האיש שהפך את "כנר על הגג" (1971) ללהיט עולמי. כשהוא שר "לו הייתי רוטשילד" ורקד עם הכתפיים, כל המדינה הזדקפה בגאווה.
גילה אלמגור: "הגברת הראשונה של הקולנוע". יפהפייה, דרמטית, חזקה. סרטים כמו "מצור" ו"מלכת הכביש" הפכו אותה לאייקון.
יהורם גאון: המאצ'ו הישראלי. ב"קזבלן" (1973) הוא גילם את הגבר האולטימטיבי: מחוספס מבחוץ, רגיש מבפנים, הולך עם חולצה פתוחה ושר "למי יש יותר כבוד?".
שייקה אופיר: הגאון הקומי והטראגי. האיש בעל אלף הפרצופים. הסצנה האחרונה ב**"השוטר אזולאי"**, כשהוא מצדיע בדמעות, היא הרגע המרגש ביותר בקולנוע הישראלי.
אורי זוהר ואריק איינשטיין: מלכי הבוהמה של "חבורת לול". יפים, ציניים, תל אביביים. "מציצים" ו"עיניים גדולות" תיעדו את הריקנות והקסם של החיים בתל אביב.

📼 חלק ו': מהפכת הווידאו והסוף של הקולנוע

בתחילת שנות ה-80, הקולנוע הגיע לסלון, והקסם של האולם החשוך התחיל לדעוך.

1. מלחמת הפורמטים: בטא מול VHS

בטא (Sony): קלטות קטנות ואיכותיות. מי שקנה מכשיר בטא ("כי זה יותר טוב!") אכל אותה, כי כל הסרטים יצאו ב-VHS.
VHS: המנצח הגדול. המכשיר המגושם עם השעון הדיגיטלי המהבהב ("12:00") שאף אחד לא ידע לכוון.

2. "ענק הווידאו" – תרבות ההשכרה

בילוי יום שישי החדש: הולכים לספרייה.

הוויכוח: עומדים שעה מול קירות עמוסים בקופסאות פלסטיק ריקות ומתווכחים מה לקחת ("רמבו" או "ריקוד מושחת"?).
הקנס: אוי למי שלא החזיר את הקלטת מגולגלת להתחלה (Rewind). היה קנס של 5 שקלים! לכולם היה בבית "מכשיר גילגול" בצורת מכונית מרוץ אדומה כדי לחסוך את הבלאי למכשיר הווידאו.

3. הכבלים הפיראטיים

לפני "הוט" ו"יס", היו יזמים בשכונות.

הטכנולוגיה: כבל שחור ומדובלל שנמתח באופן לא חוקי מגג לגג.
התוכן: ערוץ אחד ששידר סרטים 24/7 באיכות גרועה ("שלג"), מתוך חדר קטן עם 5 מכשירי וידאו שמחוברים בשרשרת.
הגבייה: גובה מפוקפק עם מעיל עור היה דופק בדלת פעם בחודש ולוקח 40 שקל במזומן. "זה לוועד הכבלים".