כל הניסים של ישו הנוצרי
דמותו של ישו הנוצרי היא רצף של רגעים בהם קרו ניסים:
מים הפכו ליין.
רוחות סערה נאלמו דום.
עיוורים החלו לראות.
מצורעים נטהרו.
מתים קמו.
והמון אדם, עניים, חולים, מודחים, שבורים, מיואשים, מצא אדם שנראה כאילו אינו רק מטיף על מלכות שמים, אלא מביא אותה איתו אל תוך הרחוב, הבית, הסירה, בית הכנסת, הדרך, השדה, הקבר.
כבר בתחילת מסורת חייו של ישו מופיעים יסודות פלאיים: לידתו מבתולה לפי האמונה הנוצרית, הכוכב שהנחה את החכמים מן המזרח, הקול מן השמים בעת טבילתו, וההשתנות על הר תבור. אבל עיקר תהילתו באה מן הניסים שעשה בפועל לעיני אנשים, הניסים שעליהם נבנה הזיכרון הנוצרי של האיש מרחובות הגליל וירושלים.
המאמר הזה מביא את כל הניסים המרכזיים והפרטניים המתוארים בארבע הבשורות הקנוניות, בסדר כרונולוגי משוער, תוך איחוד סיפורים מקבילים שמופיעים בכמה גרסאות.
זהו מסע בין חתונה בכפר קטן לבין קבר סגור באבן.
בין סירה מטלטלת על מים שחורים לבין שולחן פשוט של לחם ודגים.
בין גוף מתייסר לבין תקווה חדשה.
בין אדמה לגל, בין בכי לצעקה, בין מוות לחיים.
1. ראשית הפלא: לידתו של ישו והאירועים המופלאים שסבבו אותה
עוד לפני הנס הראשון שעשה במו ידיו, סיפורו של ישו עטוף באור פלאי. לפי הבשורות, לידתו לא הייתה לידה רגילה. המלאך בא אל מרים ובישר לה שתלד בן ברוח הקודש. יוסף, שאמור היה לקחתה לאישה, נקלע אל תוך סערה של בלבול, חשש ופליאה, עד שגם אליו הגיע מסר שמימי בחלום. כך, עוד לפני שהילד עשה דבר, סיפורו כבר נמתח בין ארץ לשמים.
ואז באה הלידה בבית לחם. לא בארמון, לא במרכז השלטון, אלא בשוליים, בענווה, בין אנשים פשוטים, בתוך עולם שבו גדולתו של אדם הייתה אמורה להימדד במעמד, בעושר ובחומות. אבל סביב הלידה הזאת מופיעים רועים, מלאכים, שירת שמים, ובהמשך גם חכמים מן המזרח, ההולכים בעקבות כוכב מיוחד. כבר כאן נרמז אחד הרעיונות הגדולים של הבשורות: שהפלא האלוהי איננו תמיד יורד אל ארמונות – לעיתים הוא בוחר לבוא דווקא אל המקומות הנמוכים, המוזנחים, השקטים.
אמנם אלה אינם “ניסים שעשה ישו” במובן הישיר, אבל הם פותחים את חייו בתחושת גורל יוצא דופן, כאילו העולם כבר מתכונן לקראת משהו גדול שעתיד להתרחש.
2. הטבילה והקול מן השמים
כשישו הגיע אל יוחנן המטביל, הוא עדיין לא פתח בגלוי את מסע ניסיו. אך ברגע טבילתו אירע מאורע מכריע: הרוח ירדה עליו כיונה, וקול מן השמים הכריז עליו כבנו האהוב. זהו לא נס ריפוי, לא שינוי של חומר, לא הקמת מת – אלא רגע של גילוי. רגע שבו, לפי המסורת, השמים עצמם נפתחו מעליו.
הסיפור הזה חשוב מפני שהוא משמש כשער. מכאן ואילך, דמותו של ישו איננה עוד רק מטיף נודד בגליל, אלא מי שנושא עמו סמכות עליונה. הציבור טרם ראה עדיין את המים הופכים ליין או את העיוורים שבים לראות, אבל במישור הסמוי – המסע כבר יצא לדרך.
3. הנס הראשון: המים שנהפכו ליין בקנה
הכול מתחיל, באופן מפתיע כמעט, לא בשדה קרב, לא במקדש, לא בלוויה – אלא בחתונה.
בכפר קנה שבגליל נערכת שמחה. משפחה מארחת, אורחים באים, כללי הכבוד של המזרח הקדום מרחפים מעל הכול. ודווקא שם, בלב הרגע המשמח, מתרחש משבר קטן אבל מביך מאוד: היין אוזל. זו לא רק תקלה לוגיסטית; זו בושה. זו תקלה שעלולה לרדוף את המשפחה עוד זמן רב.
מרים, אמו של ישו, מבחינה במצוקה. היא אינה נושאת נאום, אינה עושה דרמה – היא פשוט אומרת: “אין להם יין.” בתוך המשפט הקטן הזה חבוי כל המתח: צורך אנושי פשוט, כמעט יומיומי, פוגש כוח שלא התגלה עדיין במלואו.
ישו מורה למלא שישה כדים גדולים במים. לא חצי. לא מעט. עד הסוף. המשרתים מצייתים, אולי בתמיהה, אולי בלי להבין כלל למה. ואז מגיע רגע המפנה: מן הכדים הללו נשאבים נוזלים שכבר אינם מים, אלא יין – ולא סתם יין, אלא יין משובח. מנהל המשתה טועם, נדהם, ושואל מדוע דווקא עכשיו מוגש היין הטוב, בעוד שלפי ההיגיון היה אמור להינתן קודם.
זהו נס מרתק במיוחד, מפני שהוא אינו עוסק בסבל קיצוני, במחלה או במוות. הוא עוסק בשפע, כבוד, שמחה ותיקון מבוכה. כאילו ראשית הופעתו הפלאית של ישו לעולם איננה באה כדי להטיל אימה, אלא כדי לומר: גם בחיי היום-יום, גם בשמחת אדם פשוט, גם ברגע שבו הכול עומד להתקלקל – אפשר להפוך מחסור לשפע.
4. ריפוי בן פקיד המלך – מילה שנשלחת למרחק
לאחר מכן מסופר על איש בעל מעמד, פקיד מלכותי, שבנו חולה מאוד. הוא בא אל ישו מתוך לחץ עמוק: הילד על סף מוות. יש כאן מפגש טעון – מצד אחד אדם מן השלטון, אולי מן העולם שאינו נחשב “העולם הטבעי” של אנשי הגליל הפשוטים; מצד שני אבא מבוהל, שכשהילד שלו שוכב חולה, כל הדרגות והכבוד נשמטות ממנו.
האב מתחנן שישו יבוא לביתו. אבל ישו אינו בא. במקום לצעוד איתו, במקום לגעת בילד, במקום לייצר מראה דרמטי לעיני הכול, הוא אומר משפט פשוט: לך, בנך חי.
והאיש – וזה לב הסיפור – מאמין. הוא פונה וחוזר. אין לו עדיין הוכחה. אין לו סימן. אין לו תעודה חתומה מן השמים. יש לו רק מילה.
בדרך לקראתו רצים עבדיו ומספרים שהילד החלים. כשהוא מברר את השעה, מתברר שזה בדיוק הרגע שבו דיבר ישו. הנס הזה מראה סוג אחר של כוח: לא מגע, לא טקס, לא התקרבות פיזית – אלא שלטון על המציאות דרך מילה הנשלחת מרחוק. כאילו המרחק עצמו איננו חוצץ בינו לבין הכאב האנושי.
5. בבית הכנסת בכפר נחום: הרוח הטמאה צועקת
ישו מלמד בבית הכנסת בכפר נחום. האנשים אינם רק שומעים תוכן; הם חשים שהסמכות שבדבריו שונה. ואז, מתוך ההמון, קם אדם אחוז ברוח טמאה וצועק. זו סצנה דרמטית מאוד: מקום של תפילה, רגע של הוראה, ולפתע פריצה של כאוס, של קול זר, של כוח מתנגד.
הרוח מזהה את ישו ומגיבה אליו כאילו היא יודעת מיהו לפני שחלק מן הקהל מבין זאת. ישו אינו נכנס לשיחה ארוכה. אין משא ומתן. אין לחישות סודיות. הוא פשוט גוער בה ומצווה עליה לצאת.
האיש מיטלטל, הרוח זועקת – ויוצאת.
הקהל נדהם. לא רק מפני שאדם אחד נרפא, אלא מפני שהאירוע מציג את ישו כמי שסמכותו איננה רק בתחום הלימוד, אלא גם מול מה שנתפס בעיני בני הזמן ככוח אפל ממשי. מרגע זה, שמו מתחיל להתפשט לא רק כמורה, אלא כמי שגם הכוחות הבלתי נראים נרתעים מפניו.
6. חמותו של פטרוס קמה מן החום
אחרי עימות דרמטי בבית הכנסת, הסיפור עובר במפתיע אל מרחב אינטימי מאוד: בית פרטי. בביתו של שמעון פטרוס שוכבת חמותו חולה בקדחת. אין כאן קהל המונים, אין בית כנסת, אין הפגנה פומבית מול רוח רעה. יש פשוט אישה חולה בבית.
ישו ניגש אליה, אוחז בידה או נוגע בה, והחום עוזב אותה מיד. אבל הבשורות מדגישות פרט חשוב: היא אינה רק “מרגישה קצת יותר טוב”. היא קמה ומתחילה לשרת. כלומר, הריפוי הוא שלם, מלא, מחזיר אותה מיד למעגל החיים, הכוחות, התפקוד והאירוח.
זהו נס קטן בממדים החיצוניים שלו, אך גדול במשמעותו: לא רק מתים מוקמים ולא רק שדים מגורשים – גם חום, גם מחלה ביתית, גם הכאב השקט שמתרחש בתוך הבית, נוגע בלב משימתו של ישו.
7. המצורע שנגעו בו
מצורע מתקרב. בעולם הקדום, הצרעת איננה רק בעיה רפואית; היא מצב של בידוד, סטיגמה, הוצאה מן החברה. המצורע לא נושא רק פצעי גוף – הוא נושא בדידות, הרחקה ופחד של אחרים מפניו.
האיש אינו דורש. הוא מתחנן: אם תרצה, תוכל לטהר אותי.
המשפט הזה כולו אמונה וענווה יחד. הוא אינו מטיל ספק בכוחו של ישו; הוא פונה אל רצונו. וישו – במקום להתרחק – נוגע בו. המגע הזה כמעט דרמטי יותר מן הריפוי עצמו. כי לפני שהמחלה נעלמת, נשברת כאן החומה האנושית של דחייה.
“ארצה, טהר.”
ומיד הצרעת סרה.
הסיפור הזה נוגע בעומק אחר של ניסים: לא רק שינוי פיזי של גוף, אלא גם השבת אדם מודח אל האנושיות, אל הכבוד, אל החברה. בעולם שרגיל להתרחק מן הפצוע, ישו נוגע.
8. הדיג הפלאי הראשון – הרשתות שכמעט נקרעו
הבוקר עולה על הכנרת. הדייגים עייפים. הם עבדו כל הלילה – ולא תפסו דבר. זו אינה רק אכזבה; זו פרנסה שנכשלה, עבודה ריקה, גוף עייף ונפש שמכירה היטב את אכזבות המים.
ישו, העומד מול ההמון, עולה אל סירתו של שמעון פטרוס ומלמד מן הסירה. אחר כך הוא פונה אליו ומבקש את הבלתי סביר: לצאת לעומק ולהשליך שוב את הרשתות.
פטרוס משיב כמעט באנחה: עמלנו כל הלילה ולא תפסנו. ובכל זאת – “על פי דברך”. זה רגע נהדר של מאבק פנימי בין ניסיון מקצועי לבין אמון. הדייג יודע את המים; האיש שמולו דורש ממנו להעז נגד ההיגיון.
ואז זה קורה.
הרשתות מתמלאות. לא מעט. לא “אחרי הכול יצאו כמה דגים”. הן מתמלאות עד שהן עומדות להיקרע. דייגים אחרים באים לסייע. הסירות עצמן כמעט שוקעות מן העומס. השפע אינו מתון; הוא מתפרץ.
פטרוס נשבר מבפנים. הוא אינו רק מתפעל – הוא נבהל. הוא נופל ואומר לישו להתרחק ממנו, כי הוא איש חוטא. לפעמים הנס איננו רק הפתעה משמחת; לפעמים הוא מראה לאדם את פער הגודל בין מצבו ובין הקדושה הניצבת מולו. וישו משיב לא בפחד אלא בשליחות: מעתה, לא דגים תדוג – אלא בני אדם.
9. המשותק שמורד מן הגג
בית מלא מפה לפה. ישו מדבר, הקהל דחוס, לא ניתן להתקרב. ובחוץ עומד משותק, תלוי באחרים. ארבעה אנשים נושאים אותו, אבל הדלת חסומה. כאן מתחיל אחד הסיפורים החזקים ביותר בבשורות, מפני שהוא נבנה על נחישות. הם אינם חוזרים הביתה. הם מטפסים אל הגג, פותחים את התקרה, ומורידים את האיש אל תוך המרכז, ממש לפני ישו.
אפשר לדמיין את האבק, את המבטים, את ההפרעה, את התדהמה. ואז ישו מביט – ורואה לא רק את החולה, אלא גם את אמונתם של הנושאים אותו.
הדבר הראשון שהוא אומר איננו “קום”. הוא אומר: נסלחו לך חטאיך.
כאן הדרמה מתעצמת. הסופרים והחכמים שומעים ומזדעזעים: מי יכול לסלוח חטאים מלבד אלוהים? ישו קורא את מחשבותיהם, ואז מעמיד בפניהם מבחן: מה קל יותר לומר – “נסלחו לך חטאיך” או “קום ולך”? כדי להראות שסמכותו חודרת אל מעבר לגוף, הוא פונה אל המשותק ומצווה עליו לקום, לשאת את משכבו וללכת.
והאיש קם. פשוט כך. נושא את מיטתו ויוצא לעיני כולם.
זהו נס כפול: ריפוי הגוף והכרזה על סמכות רוחנית עמוקה בהרבה.
10. היד היבשה שנפתחה מחדש
בבית הכנסת עומד אדם שידו יבשה. כל הנוכחים יודעים שזו שאלה נפיצה, כי היום הוא שבת. וכשישו ניצב מול אדם סובל ביום קדוש, מתברר שלא רק גוף האדם על הפרק – אלא גם הפרשנות של החוק, החסד, והרצון האלוהי.
ישו שואל: מה מותר בשבת – לעשות טוב או רע? להציל נפש או להמית?
השתיקה סביבו כבדה.
אז הוא פונה אל האיש: הושט את ידך.
איזו דרישה מוזרה מאדם שידו פגועה. אבל בתוך הציווי חבויה אפשרות חדשה. האיש מותח – וידו שבה להיות שלמה ובריאה.
הנס הזה איננו רק ריפוי. הוא עימות. הוא רגע שבו ישו מציב את האדם הכואב במרכז, מול מערכת דתית שעלולה, אם תשכח את הלב, להעדיף כלל יבש על פני חסד חי.
11. עבדו של שר המאה – אמונה מן החוץ
קצין רומי, שר מאה, פונה לעזרת ישו בגלל עבדו החולה. עצם הדמות מפתיעה: נציג של הכוח הכובש, אדם שאמור להיות רחוק מעולמם של היהודים הפשוטים. אבל הכאב האנושי חוצה מחנות.
כאשר ישו נכון לבוא לביתו, שולח אליו הקצין מסר של ענווה עמוקה: אינני ראוי שתיכנס תחת גגי. אמור רק מילה, ועבדי יירפא. הוא מסביר שהוא עצמו איש סמכות – נותן פקודה לחייל וזה הולך, לאחר וזה בא. כך גם ישו, בעיניו, פועל בסמכות עליונה.
ישו מתפעל. לא פעם בבשורות הוא מעורר פליאה; כאן הוא עצמו מתפלא. הוא משבח את אמונתו של האיש, ובאותה שעה העבד נרפא.
זהו אחד הסיפורים שבהם הגבול הלאומי, הדתי והחברתי נסדק. אמונה גדולה נמצאת דווקא במקום שממנו לא ציפו לה. לפעמים הזר רואה משהו שהקרובים מפספסים.
12. בן האלמנה מנעים – לוויה שנקטעה באמצע
יש סיפורים שנבנים מן השקט. זה אחד מהם.
ישו מגיע לעיר נעים בדיוק כשמתקרבת תהלוכת לוויה. האלמנה צועדת אחר ארונו של בנה היחיד. בעולם הקדום, זהו לא רק אסון רגשי – זה גם איום קיומי. בן יחיד היה תקווה, משען, עתיד. עכשיו גם העתיד הזה מונח על אלונקה.
ישו רואה אותה. לא נאמר שהיא ביקשה. לא נאמר שהיא הפגינה אמונה. לא נאמר שהיא הספיקה אפילו להתפלל. הוא פשוט רואה – ורחמיו נכמרים.
הוא ניגש, נוגע באלונקה, והתהלוכה נעצרת. הרגע הזה מדהים: המוות צועד ברחוב, ופתאום מישהו עוצר אותו.
“נער, אני אומר לך, קום.”
והנער מתיישב. מתחיל לדבר. ישו מוסר אותו לאמו.
איזו סצנה: הלוויה נהפכת למפגש מחודש, בכי נהפך לצעקת השתאות, מסע קבורה נהפך לשובו של ילד אל זרועות אמו. זה אחד הרגעים שבהם הנס אינו רק כוח – הוא חמלה עירומה.
13. הסערה שנדם בה הים
הלילה יורד על הכנרת. ישו ותלמידיו בסירה. גלים עולים, רוח מכה, המים מאיימים לבלוע את הכול. הדייגים שביניהם אינם אנשים תמימים שאינם יודעים מהו ים; אם הם פוחדים, כנראה המצב באמת חמור.
ובמרכז הסערה – ישו ישן.
הפער הזה בלתי נסבל כמעט. התלמידים מעירים אותו בבהלה: אנחנו אובדים! ואז, במקום פאניקה, הוא קם ופונה אל הים כפי שפונים אל יצור סורר: גער ברוח וציוה על הגלים לחדול.
ופתאום – שקט.
לא שקט יחסי. לא “הסערה נחלשה”. דממה. כאילו הטבע עצמו קיבל פקודה וחזר למקומו.
התלמידים נדהמים ושואלים זה את זה מיהו האיש הזה, שגם הרוח והים נשמעים לו. והרי זו בדיוק הנקודה: הנס איננו רק הצלה מטביעה. הוא חשיפת זהות.
14. האיש בין הקברים – הלגיון שיצא
מעבר לאגם, בארץ הגרשיים או הגדריים, פוגש ישו אדם שאינו עוד חלק מחברה אנושית רגילה. הוא חי בין קברים, קשור ופורץ קשרים, צורח, פוצע את עצמו. זה אינו רק חולי; זה תיאור של חיים שהתפרקו.
כשהאיש רואה את ישו, הכוחות שבתוכו מגיבים מיד. “שמי לגיון”, הן אומרות, “כי רבים אנחנו”. הביטוי הזה יוצר תחושה של אימה: לא כוח אחד, אלא המון, צבא פנימי של הרס.
ישו מצווה עליהם לצאת. סמוך לשם רועה עדר חזירים, והרוחות מבקשות להיכנס לתוכם. הוא מתיר – ואז כל העדר מסתער אל התהום או המים ואובד.
אבל במרכז איננו העדר, אלא האיש. זמן קצר אחר כך הוא יושב לבוש, שפוי, רגוע. האיש שהחיים גירשו אל בין הקברים שב להיות בן אדם. ויש בזה משהו כמעט סמלי: מי שחי כמת בין המתים – חוזר אל החיים.
15. האישה ששלחה יד אל שולי הבגד
ההמון לוחץ מכל עבר. כולם רוצים לגעת, לשמוע, להיות קרובים. בתוך הצפיפות הזאת נעה אישה אחת שכמעט נעלמת בין האנשים. היא סובלת מדימום שנים ארוכות, עברה ייסורים, הוציאה ממון רב, ולא הוטב לה – להפך.
היא איננה מבקשת במה. היא איננה עוצרת את השיירה. היא אומרת לעצמה בשקט: אם רק אגע בבגדו, אירפא.
והיא נוגעת.
מיד הדימום נפסק. אבל כאן הסיפור לא מסתיים, אלא רק מתחיל. ישו עוצר ואומר שמישהו נגע בו. התלמידים כמעט מתפלאים: הרי כולם נוגעים בך. אבל הוא מתעקש – הייתה זו נגיעה אחרת, נגיעה של אמונה.
האישה, רועדת, יוצאת מן ההסתר ומספרת הכול. וכאן מתברר למה עצר אותה: לא כדי לבייש, אלא כדי להחזיר לה שם, פנים, קול וכבוד. היא איננה עוד יד נסתרת בקהל. היא אדם שלם, שניצב מולו ושומע: אמונתך הושיעה אותך.
16. בת יאיר – כשהיד הקטנה נתפסת מחדש
בעוד ישו הולך, ניגש אליו יאיר, מראשי בית הכנסת. הוא נופל לרגליו ומתחנן על בתו הקטנה, הגוססת. כבר כאן שזורים יחד שני סיפורים – האישה זבת הדם ובת יאיר – ושניהם עוסקים בחיים הנוזלים: דם שנוזל שנים, וילדה שחייה אוזלים.
בזמן העיכוב עם האישה מגיעים שליחים: אל תטריד עוד, הילדה מתה.
המשפט הזה מכבה כל תקווה. אבל ישו משיב לאב: אל תירא, רק האמן.
בבית שוררים בכי, קינה, רעש של אבל. ישו מכניס רק מעטים, ניגש אל הילדה, אוחז בידה ואומר לה לקום. ואז הילדה קמה והולכת. הבשורות מספרות אפילו שנתן הוראה לתת לה לאכול – פרט קטן, כמעט ביתי, שהופך את הנס למוחשי מאוד. המוות נסוג, והילדה חוזרת אל חיי הגוף, הרעב, ההליכה, הבית.
17. שני עיוורים קוראים אליו “בן דוד”
שני עיוורים הולכים אחריו וקוראים: רחם עלינו, בן דוד. בתוך הכינוי הזה טמון הרבה יותר מבקשת ריפוי; זהו זיהוי משיחי. הם אינם רואים בעיניהם – אבל נדמה שהם “רואים” משהו שאחרים עדיין אינם רואים.
ישו בוחן אותם: האם אתם מאמינים שאני יכול לעשות זאת? הם משיבים שכן. הוא נוגע בעיניהם, ועל פי אמונתם נעשה להם. החשיכה נסדקת. העולם חוזר בצבע, בצורה, בפנים.
ריפוי עיוורון בבשורות הוא כמעט תמיד גם סמל. לא רק עיניים נפתחות – אלא ראייה עמוקה יותר נולדת.
18. האילם שנפתח פיו
הביאו לפני ישו אדם אילם, והאילמות נקשרה בדמוניזציה, ברוח רעה. עד לרגע הריפוי האיש הזה כלוא בשתיקתו. אין לו דרך פשוטה לבטא את עצמו, להסביר, לצעוק, לבקש.
ישו מגרש את הרוח – והאיש מדבר.
כמה פשוט, ככה עמוק. דיבור הוא לא רק צליל; הוא זהות, נוכחות, קשר עם העולם. האיש שהיה נעול בתוך גופו מקבל בחזרה את קולו. מי שלא יכול היה לספר את סיפורו – מקבל פתאום אפשרות להישמע.
19. האיש בבריכת בית חסדא – שלושים ושמונה שנות המתנה
בירושלים, ליד בריכה מוקפת סבל, שוכב אדם שחלה או נותר משותק שנים רבות – שלושים ושמונה שנה. קשה בכלל לדמיין משך כזה של המתנה. חיים שלמים כמעט. שנים שבהן האדם מתרגל לא רק למחלתו, אלא גם לרעיון שמצבו לא ישתנה.
ישו שואל אותו שאלה חדה מאוד: האם אתה רוצה להירפא?
זו שאלה מוזרה לכאורה, אבל עמוקה. לפעמים הסבל נהפך לזהות, למבצר עצוב, למעגל שכבר קשה לדמיין את היציאה ממנו. האיש עונה דרך תסכולו: אין מי שיכניס אותי בזמן אל המים, אחרים מקדימים אותי תמיד.
ישו עוקף את כל מנגנון התקווה שהתבסס סביב הבריכה. הוא אינו מכניס אותו למים. הוא אומר: קום, שא את משכבך ולך.
הקימה הזאת היא נס לא רק של שרירים ועצמות – אלא של היסטוריה אישית שנשברת בבת אחת. מה ששכב עשרות שנים, עומד.
20. לחם ודגים למדבר אדם – האכלת חמשת האלפים
ההמון הולך אחריו למקום שומם. הזמן עובר, הערב מתקרב, והמציאות הגשמית תובעת את שלה: אנשים רעבים. התלמידים מציעים פתרון הגיוני – לשלח את העם, שיקנו אוכל בכפרים. אבל ישו אומר: תנו להם אתם לאכול.
המשפט הזה חושף את חוסר האונים המיידי. מה כבר יש? חמישה כיכרות ושני דגים. כמעט לעג מול היקף הצורך. והוא בכל זאת לוקח, מברך, שובר, נותן לתלמידים, והם מחלקים להמון.
כולם אוכלים. כולם שבעים. ואז נאספים שנים-עשר סלים מלאים בשיירים.
זה לא רק נס אספקה. זה נס של עודפות. כאילו הבשורות רוצות לומר: במקום שבו האדם רואה חוסר מוחלט, ישו רואה אפשרות לשפע. המדבר, מקום המחסור, נהפך לשולחן.
21. ההליכה על המים – הלילה שבו הים חדל להיות גבול
אחרי ההאכלה, התלמידים יוצאים בסירה. הלילה קשה, הרוח נגדית, המים מטרידים. ואז, בשעה אפלה, הם רואים דמות מתקרבת אליהם על פני המים.
הם נבהלים. בעולם האנושי, מים הם גבול. אדם שוחה בהם, טובע בהם, נאבק בהם – אבל לא דורך עליהם. לכן התגובה הטבעית היא אימה. אבל ישו קורא: אל תפחדו, זה אני.
בגרסת מתי מוסיף הסיפור עוד רגע עז: פטרוס מבקש לבוא אליו על המים. כל עוד עיניו נעוצות בו, הוא מצליח. כשהוא מביט ברוח ובגלים – הוא שוקע. יש כאן סמל עז לאמונה ולפחד, למבט הנכון וללב הרועד.
הנס הזה איננו רק תצוגת כוח; הוא חציית גבול. מה שאמור להפיל – נהפך למשטח הליכה.
22. ריפויים רבים בארץ גינוסר
כאשר הסירה מגיעה לארץ גינוסר, ההכרה בו כבר מתפשטת במהירות. אנשים רצים, מביאים חולים, נושאים מיטות, מתחננים שירשה להם רק לגעת בכנף בגדו. שוב ושוב מספרות הבשורות שכל מי שנגע – נרפא.
יש משהו מיוחד בקטעי “ניסי ההמונים” הללו. לא תמיד יש להם עלילה מפורטת של אדם מסוים, אבל דווקא בזה כוחם: הם מציירים סחף של תקווה. אדם לא צריך להיות בעל מעמד, לא צריך להיכנס לבית הנכון, לא צריך לדעת נאום. הוא צריך רק להגיע, להימצא שם, לגעת.
23. בת האישה הכנענית – עקשנות של אם
אישה כנענית או סורו-פיניקית יוצאת לקראתו ומתחננת על בתה האחוזת שד. הסיפור הזה חריף, כי בתחילתו נראה כאילו ישו דוחה אותה. הוא מציב גבול, כאילו שליחותו מכוונת תחילה לבני ישראל. אבל האם אינה נרתעת. היא משיבה בענווה נוקבת: גם הכלבים אוכלים מן הפירורים הנופלים משולחן אדוניהם.
יש כאן עקשנות של אהבת אם שאינה מוכנה לסגת. לא כבוד, לא בושה, לא דחייה – שום דבר לא יעמוד בין אם לבתה הסובלת. וישו משבח אותה: גדולה אמונתך.
באותה שעה הבת נרפאת.
זה סיפור שבו לא רק הכוח של ישו מתגלה, אלא גם כוחן של תפילה עקשנית ושל אהבה שאיננה נשברת.
24. החרש-אילם בדקפוליס: נס אינטימי, כמעט לחישה
מביאים לפני ישו אדם חרש וכבד דיבור. הפעם הוא אינו עושה את הנס לעיני קהל סוער; הוא לוקח את האיש הצידה. יש בזה רוך נדיר. לא כל כאב צריך להיות מוצג לעיני כולם.
ישו נוגע באוזניו, נוגע בלשונו, נושא מבט לשמים ואומר: אפתח.
זו כמעט לחישה מול אדם שכל עולמו סגור. ואז – האוזניים נפתחות, הלשון משתחררת, הדיבור זורם.
כמה יפה שהנס הזה מתרחש באופן כל כך אישי. כאילו לא רק התוצאה חשובה, אלא גם הדרך – לא ברעש, אלא בקִרבה.
25. האכלת ארבעת האלפים: שוב מדבר, שוב שפע
שוב המון. שוב מקום מבודד. שוב רעב שמתחיל לעמוד כמו קיר מול כולם. הפעם יש שבעה כיכרות ומעט דגים. גם כאן החשבון האנושי מרים ידיים מול המספרים. אבל ישו שב לברך, לשבור, לתת וההמון שוב שבע.
הסיפור הכפול של שתי ההאכלות חשוב מאוד: הבשורות אינן רואות בזה כפילות מיותרת, אלא הדגשה. לא היה זה רגע חד-פעמי ונוצץ בלבד. הרעיון חוזר: כשישו פוגש המון עייף ורעב, הוא אינו עוסק רק בנשמה מופשטת. הוא דואג גם ללחם.
26. העיוור מבית צידא: ראייה שנולדת בשלבים
מביאים אליו עיוור. ישו מוציא אותו מחוץ לכפר, לוקח אותו הצידה, נוגע בו – ושואל מה הוא רואה. האיש משיב תשובה מוזרה ופיוטית: אני רואה אנשים, כמו עצים מהלכים.
כלומר, הראייה התחילה – אבל לא הושלמה. יש כאן רגע נדיר מאוד בבשורות: נס שאיננו קורה בבת אחת, אלא בשלבים. ישו מניח עליו ידיים פעם נוספת, ואז הראייה מתחדדת והעולם שב להתייצב במקומו.
זה סיפור יפה במיוחד מפני שהוא דומה מאוד לחיים עצמם. לפעמים גם הראייה הרוחנית, ההבנה, ההחלמה – אינן באות במכה אחת. לפעמים הן נפתחות לאט.
27. הנער האחוז, כשהאב נשבר ואומר: “אני מאמין, עזור לחוסר אמונתי”
אב מביא אל ישו את בנו, הסובל מהתקפים מחרידים: נופל, מפרכס, מסתכן באש ובמים. התלמידים ניסו ולא הצליחו. עכשיו עומדים שם ילד שבור, אב מיואש, קהל מבולבל ותלמידים חסרי אונים.
ישו דורש להביא את הילד. הרוח מטלטלת אותו בעוצמה. ואז האב משמיע אחת הקריאות האנושיות ביותר בכל הברית החדשה: אני מאמין; עזור לחוסר אמונתי.
איזו אמת נוראה ויפה. לא אמונה מושלמת, לא ביטחון ללא סדק – אלא לב אדם שמאמין ונשבר בעת ובעונה אחת. ישו גוער ברוח, מצווה עליה לצאת ולא לשוב. הילד קורס כמת, עד שרבים חושבים שאבד. אבל ישו אוחז בידו, מקים אותו, והוא עומד.
יש כאן נס על הילד, אבל גם נחמה עמוקה לכל אדם שאמונתו מעורבת בפחד.
28. המטבע בפי הדג: נס קטן עם חיוך
לא כל הניסים עטופים במוות, מחלה או דרמה ציבורית. לפעמים באה שאלה מעשית: תשלום מס המקדש. ישו שולח את פטרוס לדוג דג, ובפי הדג יימצא מטבע שישמש לתשלום.
זה נס קטן יחסית, כמעט קליל, אבל יש בו קסם מיוחד. הוא מציג את ישו לא רק ברגעי הקצה של החיים, אלא גם בתוך צרכיהם היומיומיים. כאילו העולם, הים, המקרה, הכסף, הדג הכול נמצא תחת מבט שיכול להפוך גם פתרון יבש להרף של פלא.
29. העיוור מלידה: טיט, בריכה, ואדם שמעולם לא ראה אור
יש הבדל עצום בין מי שאיבד את ראייתו ובין מי שלא ראה מעולם. העיוור מלידה חי בעולם שאין בו צבע, פנים, מרחק, אופק. ישו פוגש אותו, יורק על האדמה, עושה טיט, מורח על עיניו ושולח אותו להתרחץ בבריכת השילוח.
המהלך כאן ארוך ומוזר יותר מאשר במקרים אחרים. לא מילה אחת וגמרנו. יש תהליך, הליכה, שטיפה, ציפייה. ורק אז – ראייה.
האיש שב ורואה, אבל אז מתחיל חלק שני של הסיפור: ויכוח ציבורי עצום סביבו. שכנים שואלים אם זה באמת הוא. מנהיגים דתיים חוקרים, מטילים ספק, מתווכחים על יום השבת ועל זהות המרפא. והאיש, שהיה פעם רק קבצן עיוור, נהפך פתאום לעד חי. מי שלא ראה – רואה; ומי שטוענים שהם רואים הכול, נשארים לעיתים בעיוורונם.
30. האישה הכפופה: גב שנישא מחדש
בבית כנסת בשבת רואה ישו אישה כפופה שנים רבות. היא אינה רק חולה; גופה עצמו מספר סיפור של עול מתמשך. היא הולכת כל חייה כשעיניה מופנות כמעט תמיד למטה.
ישו קורא לה, מכריז שהיא משוחררת, מניח עליה ידיים ומיד היא מזדקפת.
צריך לעצור רגע על התמונה הזאת. אישה שלא יכלה להישיר מבט, שנשאה עול בגופה כמעט שני עשורים, פתאום עומדת זקופה. יש כאן משהו גופני, אבל גם קיומי: האדם שנמחץ, מתיישר. הכבוד שב לגובהו.
31. החולה בבצקת: שוב שבת, שוב השאלה מהי קדושה
בביתו של אחד הפרושים, בשבת, עומד מול ישו אדם חולה בבצקת. כולם מביטים. זהו כמעט מבחן מתוכנן מראש: האם ירפא? האם יפר את הכללים?
ישו שואל אם מותר לרפא בשבת. איש אינו עונה. ואז הוא פשוט מרפא.
כמה פעמים חוזרת הסצנה הזאת בבשורות – ולא במקרה. ישו שב ומדגים שקדושה שאיננה מולידה חסד עלולה להחמיץ את לב התורה. האדם הסובל אינו תקלה בדיון; הוא מרכזו.
32. עשרה מצורעים ורק אחד חזר
עשרה מצורעים עומדים מרחוק וקוראים לרחמים. הם עדיין שומרים את המרחק שהחברה כפתה עליהם. ישו אינו נוגע בהם הפעם, אלא שולח אותם להראות עצמם לכוהנים. בדרך, תוך כדי הליכה, הם נטהרים.
יש משהו יפה בנס הזה: הוא מתרחש תוך תנועה. הם עדיין לא רואים שינוי ברגע הציווי, אבל יוצאים בכל זאת. ואז, על הדרך, גופם משתנה.
אלא שהסיפור איננו נגמר בטהרה. רק אחד מהם חוזר להודות והוא דווקא שומרוני, בן עם זר. ישו שואל: היכן התשעה? וכך הנס הופך גם לשיעור חריף על הכרת תודה, על חסד שמתקבל כמובן מאליו, ועל הזר שלפעמים מגיב בלב פתוח יותר מן ה”מבפנים”.
33. הנס של אלעזר: ארבעה ימים בקבר
אם יש רגע בבשורות שבו הכול מתכנס אל שיא של מתח, זהו סיפור אלעזר.
אלעזר, חברו של ישו ואחיהן של מרתה ומרים, חולה. ההודעה נשלחת. מצפים שישו יבוא מיד. אבל הוא מתעכב. וכשהוא מגיע – כבר מאוחר. לא שעות, לא יום אחד: ארבעה ימים בקבר. כל תקווה אנושית סבירה הסתיימה מזמן.
מרתה יוצאת לקראתו בכאב שמחזיק גם אמונה וגם אכזבה: אילו היית כאן, אחי לא היה מת. מרים בוכה. הסובבים בוכים. ואז נאמר על ישו משפט קצר ומטלטל: וישו בכה.
זה חשוב. לפני שהוא מקים, הוא בוכה. לפני הניצחון על המוות, הוא אינו עומד מעל הכאב האנושי בקרירות, הוא נכנס לתוכו.
מול הקבר הוא מצווה להסיר את האבן. יש היסוס: הריח כבר יעלה. הגוף כבר אינו “טרי” במושגים אנושיים. אבל האבן מוסרת, וישו קורא בקול גדול: אלעזר, צא החוצה!
ואלעזר יוצא. עטוף תכריכים, קשור ברצועות קבורה, מגיח מן הקבר החוצה.
זהו אחד הניסים הדרמטיים ביותר של הבשורות לא רק בגלל עוצמתו, אלא מפני שהוא עומד ממש מול הסופיות. לא חולה שעוד אפשר להציל, לא ילדה שמת זה עתה אלא אדם קבור. והקבר נפתח.
34. ברתימיי ליד יריחו: הצעקה שלא הושתקה
ליד יריחו יושב עיוור ושמו ברתימיי. הוא שומע שישו עובר ומתחיל לצעוק: בן דוד, רחם עליי! האנשים סביבו מנסים להשתיק אותו. אולי הוא מטרד. אולי הוא מפריע לסדר. אולי זו פשוט דרכו של עולם להשתיק את מי שכבר רגילים לראותו בצד הדרך.
אבל הוא צועק עוד יותר.
זה יפה כל כך: מי שאינו רואה, מסרב להפסיק לקרוא. מי שהעולם רגיל שלא להקשיב לו, מרים את קולו עד שמקשיבים. ישו עוצר ושואל מה רצונו. ברתימיי מבקש לראות.
והוא רואה.
אחר כך הוא גם הולך אחרי ישו. לא רק קיבל ראייה הוא קיבל כיוון.
35. התאנה שקמלה, נס של משפט
לא כל הניסים בבשורות הם ריפוי או הצלה. בדרכו, ניגש ישו לעץ תאנה מלא עלים ואינו מוצא בו פרי. הוא מקלל את העץ, ובהמשך רואים התלמידים שהתייבש מן השורש.
זהו סיפור סמלי מאוד, אפילו קשה. כאן הפלא אינו חסד ישיר לאדם, אלא אות של משפט, אזהרה מפני מראה חיצוני של חיים שאין מאחוריו פרי אמיתי. העלים קיימים, הצורה קיימת, אבל התוכן חסר. במובן הזה, התאנה היבשה היא משל חי.
36. האוזן שנרפאה בגן המעצר
בלילה הקשה של המעצר בגן, כשהפחד מתפוצץ לאלימות, אחד מתלמידי ישו שולף חרב וחותך את אוזנו של משרתו של הכהן הגדול. זה רגע של כאוס, בגידה, חיילים, לפידים, נשיקות מסוכנות וחרבות שלופות.
ובתוך כל זה, ישו עוצר. דווקא ברגע שבו חייו שלו נתונים בסכנה, הוא פונה אל פציעתו של האחר – ומרפא את האוזן.
זהו נס קטן לכאורה מול סערת האירועים, אבל מוסרית הוא עצום: גם כשעושים לך עוול, אינך חייב להשיב בפציעה. ברגע של מעצר, הוא עדיין מרפא.
37. ההשתנות על הר תבור: אור שנפרץ מתוך הגוף
באחד הרגעים הנשגבים ביותר במסורת, עולה ישו עם תלמידים אחדים אל ההר. שם משתנה מראהו: פניו מאירים, בגדיו מבהיקים, ודמויותיהם של משה ואליהו נראות עמו. ענן מקיף אותם, וקול מן השמים נשמע.
זה איננו נס ריפוי, אלא התגלות. מעין פתיחה של מסך, המאפשרת לתלמידים לראות לרגע משהו מן הכבוד החבוי בו. זהו רגע של גובה רוחני, כמעט מחוץ לזמן.
38. המוות והתחייה מחדש: הנס הגדול מכולם
לפי האמונה הנוצרית, לאחר הצליבה, המוות והקבורה, בא היום השלישי והקבר נמצא ריק. ישו קם לתחייה. הוא נראה לנשים, לתלמידים, להולכים בדרך, ליושבים מאחורי דלתות סגורות, לאנשים שאינם מעזים עדיין להאמין.
אם כל שאר הניסים הם ניצוצות, הרי שכאן מדובר בשמש עצמה. התחייה אינה עוד ריפוי של חולה אחד או הקמת מת מסוים, אלא פריצת הגבול הגדול ביותר: המוות עצמו איננו סוף.
התחייה עומדת בלב כל התפיסה הנוצרית של ישו. כל נס שקדם לה מים, לחם, עיניים, סערה, קבר כאילו הוביל לרגע הזה.
39. הדיג הפלאי שאחרי התחייה: סגירת המעגל על שפת הכנרת
לאחר התחייה, התלמידים שבים בלילה אחד לדוג. אולי מתוך בלבול, אולי מתוך געגוע למוכר, אולי מפני שכאשר העולם מתפרק – אדם חוזר למה שידיו יודעות לעשות. אבל גם הלילה הזה עובר ללא שלל.
עם בוקר עומדת דמות על החוף. הם עדיין לא מזהים מיד. הוא אומר להם להשליך את הרשת אל הצד הימני של הסירה. הם מצייתים – ושוב הרשת מתמלאת שפע עצום של דגים.
הסצנה הזאת מהדהדת את הדיג הראשון. בתחילת הדרך: שפע וסירה ורשתות ושליחות חדשה. עכשיו, לאחר הצלב והקבר והתחייה.
שוב שפע, שוב סירה, שוב בוקר על הכנרת. כאילו כל המסע חוזר אל נקודת ההתחלה, אך הפעם עמוק יותר.
40. העלייה לשמים: הפלא החותם
לבסוף, לפי המסורת, ישו נישא השמימה לעיני תלמידיו. גם זה אינו “נס שעשה לאחרים” במבנה הרגיל, אבל הוא חותם את רצף חייו הפלאיים. מי שהלך על מי הכנרת, נגע במצורעים, בכה ליד קבר, האכיל המונים, ריפא חולים והוקם מן המתים, עולה מן הארץ אל השמים.
סיכום: איזה עולם מצטייר מתוך כל הניסים האלה?
כשקוראים את כל הסיפורים יחד, לא מתקבלת רק רשימת פלאים. מתקבלת תמונה של עולם שלם.
זהו עולם שבו:
- העני והחולה אינם שקופים
- השבת נועדה לחיים, לא להקפאתם
- האמונה יכולה להופיע אצל דייג, קצין רומי, אישה זרה, אב שבור או קבצן עיוור
- המגע חשוב לא פחות מן הכוח
- הלחם חשוב לא פחות מן הדרשה
- תודה איננה מובנת מאליה
- והמוות, האויב הגדול ביותר, איננו המילה האחרונה
הניסים של ישו, כפי שהם מתוארים בבשורות, אינם רק הפגנת יכולת על-טבעית. שוב ושוב הם נוגעים בנקודות השבר של האדם: מחלה, בושה, רעב, בדידות, טומאה, דחייה, פחד, עיוורון, כאב של הורה, בכי של אחות, קבר של חבר.
ולכן כוחם של הסיפורים האלה לא נשחק במשך דורות כה רבים. לא רק משום שהם מספרים על פלא, אלא משום שהם מספרים על פלא שפוגש מצוקה אנושית מאוד מוכרת.
ישו של הבשורות איננו פועל רק במקדש או בהר גבוה. הוא פועל בבית, בסירה, בחתונה, בדרך, בבית הכנסת, בשוק, ליד קבר, על שפת אגם. שם, במקומות שבהם בני אדם נשברים, מתביישים, רעבים, מתייאשים, בוכים או צועקים, שם, שוב ושוב, מתחיל הסיפור הפלאי.
