יהדות, כשפים, אסטרולוגיה וקמעות

יהדות, כשפים, אסטרולוגיה וקמעות:

מה אומר התנ״ך על אוב, ידעונים, אסטרולוגיה, סמלים ותורת הנסתר

תקציר פתיחה: יש משהו מרתק במיוחד במפגש שבין יהדות למיסטיקה. מצד אחד, התנ״ך מדבר בחריפות נגד כישוף, ניחוש, אוב, ידעונים ודרישת מתים. מצד שני, לאורך הדורות יהודים נשאו קמעות, פחדו מעין הרע, האמינו בסגולות, כתבו לחשים, פנו לבעלי שם, עלו לקברי צדיקים, ופיתחו עולם עשיר של סמלים מגוננים, ממזוזה ועד חמסה. המתח הזה אינו טעות. הוא חלק מן הסיפור היהודי עצמו. היהדות הרשמית ביקשה שוב ושוב לשרטט גבול ברור בין אמונה בה׳ לבין שליטה מאגית במסתורין, אבל החיים היהודיים בפועל קלטו, עיבדו ולעיתים גם ייהדו שפע של סמלים, מנהגים ואמונות מעולם רחב הרבה יותר.

התנ״ך מתחיל באיסור חד

העמדה המקראית הבסיסית איננה עמומה. בפרשת דברים י״ח נאסר על ישראל במפורש לעסוק בקוסם קסמים, מעונן, מנחש, מכשף, חובר חבר, שואל אוב וידעוני ודורש אל המתים. התורה מציגה את כל אלה כתועבות של העמים, ודורשת מן האדם היהודי להיות תמים עם ה׳ אלהיך. כלומר, לא לחפש קיצורי דרך אל העתיד, לא להפעיל מנגנונים של שליטה על הנסתר, ולא להישען על רוחות, סימנים או מתים במקום על נבואה, תורה וברית.

גם ספר ויקרא חוזר על הקו הזה כמעט באותה חריפות. אל תפנו אל האובות ואל הידעונים איננו רק איסור טכני. הוא איסור על עצם הפנייה. עצם החיפוש אחר ידע אחר, כוח אחר, או ערוץ אחר של סמכות רוחנית, כבר נתפס כהיטמאות וכסטייה מן הקשר הבלעדי עם ה׳. במילים אחרות, התנ״ך לא נלחם רק נגד טקסים מסוימים. הוא נלחם נגד השקפת עולם שלמה.

למה התורה מתנגדת כל כך לכשפים ולניחוש

הסיבה העמוקה איננה בהכרח שהתנ״ך חושב שכל דבר כזה הוא בהכרח שטות גמורה. להפך. פעמים רבות המקרא וחז״ל מדברים עליהם כאיום ממשי. הבעיה היא אחרת. הכישוף והניחוש מציעים לאדם תחושה שהוא יכול לעקוף את דרך האמונה. במקום לחיות באמון, באחריות ובברית, הוא מחפש שליטה דרך סימנים, מתים, כוחות נסתרים או מומחים למאגיה. לכן האיסור המקראי קשור תמיד גם לעבודה זרה, גם לדרכי הגויים, וגם לרעיון של נאמנות בלעדית לה׳.

אפשר לומר זאת בפשטות. התורה איננה אוהבת את הרעיון שהעולם מנוהל דרך טריקים נסתרים שאפשר לתפעל. היא מבקשת מן האדם היהודי לחיות בעולם שיש בו סוד, אבל לא בעולם שבו הסוד הופך לשוק של שירותים רוחניים.

שאול הסיר את הידעונים, ואז הלך אל בעלת האוב

הדוגמה המקראית המפורסמת ביותר היא שאול המלך. בספר שמואל א׳ כ״ח נאמר במפורש ששאול הסיר את האובות ואת הידעונים מן הארץ. כלומר, הוא ביצע בפועל מדיניות של טיהור הארץ מן הפרקטיקות הללו, כנראה מתוך נאמנות לאיסורי התורה. אבל אז מגיעה האירוניה הגדולה. כאשר הפלשתים מתקרבים, שמואל כבר מת, וה׳ אינו עונה לשאול לא בחלומות, לא באורים ולא בנביאים, שאול עצמו נשבר והולך בלילה אל בעלת האוב בעין דור.

זהו אחד הסיפורים הטראגיים ביותר בתנ״ך. המלך שניקה את הארץ מן הידעונים פונה בעצמו בדיוק אל מה שאסר. ולכן הסיפור הזה איננו הוכחה לכך שהיהדות מאשרת דרישת מתים, אלא להפך, המחשה חריפה של משבר רוחני. כאשר הברית נשברת והאמון נסדק, האדם פונה גם אל המקום שהוא עצמו ידע שהוא אסור. עין דור היא לא סיפור על חכמה נסתרת נפלאה, אלא על התמוטטות.

מנשה ויאשיהו, שני מלכים ושתי דרכים

מלכי יהודה עצמם ממחישים את הפער שבין טומאה לטיהור. מנשה מתואר במלכים ב׳ כמי שעונן וניחש ועשה אוב וידעונים, כחלק משקיעה רחבה בעבודות זרות ובמעשים שהתנ״ך מציג בשחור עמוק. לעומתו, יאשיהו נחשב למלך המטהר, והוא מסיר מן הארץ אובות, ידעונים, תרפים ושאר גילולים. כלומר, התנ״ך עצמו מציג את הנושא הזה לא כשוליים, אלא כמדד מובהק למצבו הרוחני של העם ושל שלטונו.

וזו כבר תובנה חשובה מאוד. התנ״ך איננו מתווכח כאן עם סקרנות אינטלקטואלית. הוא מזהה כשפים, אוב, ניחוש ותרפים עם סטייה עמוקה מן הדרך, כזו שעלולה לזהם את הקהילה כולה.

האם חז״ל המשיכו את הקו הזה

כן, אבל עם הרבה יותר מורכבות. מצד אחד, גם בעולם חז״ל האיסור נשאר תקף, וההלכה ממשיכה לעסוק בכישוף, ניחוש, עוננות, אוב וידעוני כתחומים אסורים. מצד שני, חז״ל חיו בעולם שבו האמונה בשדים, מזיקים, עין הרע וכוחות נסתרים הייתה חלק מן המציאות התרבותית. לכן הספרות היהודית המאוחרת איננה רק ספר חוקים יבש נגד מאגיה, אלא גם מאגר עצום של סיפורים, לחשים, אמונות והגנות.

במילים אחרות, חז״ל והרבנים ירשו גם את האיסור המקראי וגם את העולם האנושי שבו אנשים מפחדים, חולים, יולדים, מטיילים בדרכים, שומעים על דיבוקים, ומחפשים הגנה. משם נולד המתח היהודי הקלאסי בין הלכה לחשש עממי, בין איסור לסגולה, בין אמונה טהורה לבין הצורך האנושי בהגנה מוחשית.

הרמב״ם נגד אסטרולוגיה, ניחוש והפיכת הקדושה לקסם

אם יש דמות רבנית אחת שמציבה קו חד ובלתי מתפשר, זהו הרמב״ם. בהלכות עבודה זרה הוא כותב שכל הדברים הללו, עוננות, ניחוש, אסטרולוגיה, קסמים ודומיהם, הם שקר וכזב שנהגו בהם עובדי כוכבים קדומים, ואין לישראל להיגרר אחריהם. הוא תוקף לא רק את המעשה אלא גם את עצם האמונה שיש להם כוח ממשי הראוי לסמוך עליו.

הרמב״ם גם מתנגד בחריפות להפיכת חפצי מצווה לכלים מאגיים. הוא מבקר את מי שמשתמשים בפסוקי תורה כלחש על מכה, ואת מי שמניחים ספר תורה או תפילין על ילד כדי שיישן, כאילו הקדושה עצמה היא טריק מאגי. מבחינתו, זה לא רק טעות. זו השפלה של התורה והפיכת דברי ה׳ לרפואה מכנית או לקסם.

ומה אומרת ההלכה המאוחרת

השולחן ערוך ממשיך את הקו הבסיסי של איסור ניחוש, עוננות ופנייה לחוזים בכוכבים. הפסוק תמים תהיה עם ה׳ אלהיך נעשה שם לעיקרון הלכתי, כמעט נפשי. אל תחפש לדעת מראש דרך אסטרולוגים וגורלות מה יקרה לך, אלא בטח בה׳ ופעל ביושר.

אבל כאן נכנסת המורכבות היהודית המפורסמת. מצד אחד, אסטרולוגיה וניחוש נדחים. מצד שני, קמעות מסוימים דווקא זכו לדיון הלכתי רציני. המסורת הבחינה בין קמיע מומחה לבין קמיע שאינו מומחה, ובכמה הקשרים אף התירה לשאת קמיע שנחשב מועיל. כלומר, ההלכה לא מחקה את התופעה, אלא ניסתה למסגר אותה, להגביל אותה ולסנן שרלטנות.

רבנים שעסקו בקמעות ובמאגיה מעשית

לצד הרמב״ם, היו גם מסורות רבניות שונות מאוד. במזרח אירופה פעלו בעלי שם, מעין מרפאים ומקובלים מעשיים, שכתבו קמעות, עסקו בשמות קדושים, בגירוש מזיקים ובהגנות שונות. גם הבעל שם טוב קשור במסורות מוקדמות יותר לעולם הזה, עוד לפני שהפך לדמות המרכזית של החסידות. כלומר, העולם הרבני לא היה מקשה אחת. היו רציונליסטים, היו מקובלים עיוניים, והיו גם בעלי שם שפעלו ממש בשטח.

אפילו בעולם הרבני המובהק התפתחו מחלוקות חריפות סביב קמעות. עצם קיומן של מחלוקות כאלה מלמד עד כמה התחום היה חי, טעון ולא פתור. זה לא היה רק עניין של כפריים תמימים. גם תלמידי חכמים גדולים עסקו בשאלה היכן עובר הגבול בין שמירה לגיטימית, קבלה מעשית, אמונה עממית וחריגה מסוכנת.

אסטרולוגיה, מזלות ונומרולוגיה יהודית

באסטרולוגיה היחס היהודי תמיד היה כפול. מצד אחד, הרמב״ם ואחרים דחו אותה. מצד שני, המחשבה על מזלות, עונות, כוכבים והשפעתם לא הייתה זרה כלל לעולם היהודי. אפילו בבתי כנסת עתיקים נמצאו גלגלי מזלות, ופרשנים מימי הביניים הכירו היטב את השפה האסטרולוגית. כלומר, היהדות לא חייתה מחוץ לשמים, אבל היא בדרך כלל נזהרה מלתת לכוכבים להפוך למקור סמכות מעשי על חייו של האדם.

בנוגע לנומרולוגיה, הצורה היהודית הקלאסית שלה היא גימטריה. כאן כבר לא מדובר בהכרח בחיזוי עתיד על פי מספרים, אלא בשיטת פרשנות של מילים ופסוקים באמצעות הערך המספרי של האותיות. הגימטריה נעשתה כלי אהוב מאוד בעולם הדרש והקבלה, אבל היא שייכת יותר לשפת הרמז והסוד מאשר לייעוץ בסגנון מודרני של מספרי גורל.

קמעות ביהדות, פחד ועין הרע

הקמע הוא אחד התחומים שבהם המתח הזה בולט במיוחד. מצד אחד, קמעות קיימים כמעט בכל תרבות. מצד שני, בעולם היהודי התפתחה מסורת רחבה מאוד של קמעות להגנה על יולדות, תינוקות, חולים, נוסעים ובתים. חלקם נשאו פסוקים, חלקם שמות מלאכים, חלקם נוסחים בארמית יהודית, וחלקם כוונו במיוחד נגד עין הרע, לילית, מזיקים או פחדים עממיים אחרים.

העין הרע עצמה היא דוגמה מובהקת לאמונה יהודית עממית שמחברת טקסטים, פסיכולוגיה ופולקלור. האמונה שמבט של קנאה או של כוח שלילי יכול להזיק הופיעה במסורות רבות, וביהדות היא קיבלה חיים ארוכים מאוד, עד היום. מפה מגיעים יריקות סמליות, חוטים אדומים, ביטויים עממיים, והחמסה כמובן, שכולה כמעט צומחת מתוך הרצון להרחיק את המבט המזיק.

מזוזה ותפילין, לא קמעות רגילים

כאן חשוב לעצור ולהבדיל. למרות שליהודים רבים מזוזה מרגישה כמו שמירה על הבית, ותפילין או פסוקי שמע יכולים לעורר תחושת הגנה, המסורת היהודית הנורמטיבית איננה רואה בהם קמעות רגילים. מזוזה ותפילין הן בראש ובראשונה מצוות, אות ברית, וזיכרון חי של דבר ה׳. גם כאשר יוחסה להן שמירה, השמירה נחשבת תוצאה של קדושת המצווה, לא של מנגנון קסמי.

הרמב״ם תקף ממש את מי שהפכו את המזוזה למעין קמע מאגי באמצעות הוספת שמות, חותמות או נוסחים פסולים. מבחינתו, מי שעושה כך לא רק טועה, אלא מבזה את המצווה. זה הבדל יסודי. יהדות הלכתית יכולה לדבר על שמירה שבקדושה, אבל היא נרתעת מאוד מן הרעיון של חפץ קדוש כאביזר מאגי מכני.

חמסה, מגן דוד, מנורה, ומה באמת שייך למה

החמסה שייכת בבירור לעולם הפולקלור המזרח תיכוני. היא איננה סמל מקראי ולא תלמודי קלאסי, והיא שייכת גם למסורות מוסלמיות ונוצריות. ובכל זאת, בעולם היהודי, במיוחד בקהילות ספרד והמזרח, היא נעשתה מזמן לסמל יהודי חי לגמרי, בעיקר כסמל נגד עין הרע. זוהי דוגמה יפה לאופן שבו יהודים אימצו סמל אזורי רחב ונתנו לו חיים יהודיים משלהם.

המנורה היא סיפור אחר לגמרי. היא איננה קמע עממי במקורה, אלא סמל מקדשי יהודי מובהק, הקשור לבית המקדש, לאור, לעבודת הקודש ולזהות הלאומית דתית של ישראל. אם לעיתים מייחסים לה גם גוון מגונן, זה כבר שימוש משני, לא המקור שלה.

המגן דוד מעניין במיוחד. אין לו מעמד מקראי או תלמודי קדום כסמל הרשמי של היהדות, והוא נעשה סמל יהודי כולל בעיקר מן העת החדשה, במידה רבה גם בהשפעת הצורך היהודי בסמל חזותי מקביל לצלב הנוצרי. עם זאת, בימי הביניים ובשכבות מיסטיות שונות היה לו גם שימושים מאגיים והגנתיים. כלומר, המגן דוד נע בין קישוט, זהות לאומית ויהודית, וסמל בעל ניחוח מיסטי.

מה הועתק מעמים אחרים, ומה פשוט עבר ייהוד

כאן מגיעה אחת השאלות המעניינות ביותר. האם היהדות אימצה סמלים, כשפים ומנהגים מן העמים שסביבה. התשובה היא כן, אבל לא בצורה פשוטה. מאגיה יהודית, קמעות יהודיים, נוסחי הגנה יהודיים ואמונות עממיות יהודיות צמחו תמיד בתוך מגע עם תרבויות אחרות, בבליות, פרסיות, יווניות, נוצריות, מוסלמיות ומזרח תיכוניות. יהודים לא חיו במעבדה סטרילית. הם נדדו, הושפעו, קלטו, התנגדו, סיננו וייהדו.

כך למשל החמסה איננה יהודית במקורה הבלעדי, אבל היא יהודית מאוד בשימושה. העין הרע היא אמונה אוניברסלית רחבה, אבל בעולם היהודי היא נטמעה בלשון, במנהגים ובקמעות. גם חלק מן הטכניקות של קמיעות והשבעות באזור בבל והמזרח העתיק היו שייכות למרחב תרבותי משותף, שיהודים מילאו בתוכן עברי, מקראי ותפילתי. זה לא היה העתק הדבק. זה היה יותר כמו גיור תרבותי של סמל.

יהדות מול נצרות, ומה דומה ביניהן

גם בנצרות, כמו ביהדות, יש מתח בין תיאולוגיה רשמית לבין עולם עממי של סמלים מגוננים. נוצרים נשאו צלבים, שרידים, מדליות קדושים וחפצים מבורכים, לעיתים ממש כאמצעי הגנה. היהודים, לעומתם, נשאו קמעות, מזוזות, חמסות, פסוקים ושמות קדושים. שתי הדתות דחו בדרך כלל כישוף גלוי ודרישת מתים, אבל שתיהן פיתחו לאורך הדורות עולם עשיר של חפצים וסמלים מגוננים. ההבדל הוא בשפה, בדמויות ובמסגרת התיאולוגית.

ובעצם, זה נכון גם למרחב המוסלמי. החמסה, כמו גם אמצעי הגנה אחרים מפני עין הרע, חיה גם שם. כך שמבחינה תרבותית, היהודים חלקו עם שכניהם מזרח תיכון אחד מלא פחדים, תקוות, סמלים ואמצעי שמירה. הייחוד היהודי לא היה בעצם קיומם של סמלים כאלה, אלא באופן שבו המסורת ניסתה כל הזמן למסגר אותם בתוך גבולות של אמונה באל אחד.

אז מה ההבדל בין קבלה, פולקלור ומאגיה

כדאי לסיים בהבחנה הזו. קבלה היא תורת סוד, מיסטיקה, פרשנות עמוקה של התורה, שפה על הספירות, הנשמה, הבריאה והשבר. פולקלור יהודי הוא עולם של מנהגים, חוטים אדומים, עין הרע, יריקות סמליות, חמסות, פחדים ותקוות. מאגיה היא כבר ניסיון ממשי להשפיע על המציאות דרך כוחות, נוסחים, לחשים או השבעות. היהדות הנורמטיבית חיה טוב יחסית עם קבלה, נזהרת מפולקלור, ונחשדת כלפי מאגיה. אבל החיים האמיתיים, כרגיל, היו מבולגנים הרבה יותר.

סיכום: עם של ספר, ועם של קמעות

אולי זה חלק מסוד כוחו של הסיפור היהודי. מצד אחד, התורה דורשת להיות תמימים עם ה׳ ולא לרדוף אחרי מנחשים וידעונים. מצד שני, העם היהודי נשא איתו לאורך הדורות פחדים, סכנות, תינוקות, יולדות, גלויות, מחלות, קברים, דרכים ארוכות, שדים בלילה ועין הרע של שכנים. ובין האידיאל המקראי לבין חיי האדם הפשוט צמח עולם שלם של קמעות, סמלים, סגולות והגנות.

לכן יהדות וכשפים איננו סיפור פשוט של מותר או אסור. זהו סיפור על מאבק ארוך בין אמונה טהורה לבין הפיתוי לשלוט במסתורין, בין הלכה לפולקלור, בין התנ״ך לשוק, בין הרמב״ם לחמסה שעל המראה ברכב. ובמובן הזה, זהו סיפור יהודי מאוד. כי גם כאן, כמו תמיד, היהדות לא חיה רק בספר, אלא גם בדרך.

שאלות נפוצות

האם התנ״ך אוסר כשפים

כן. התורה אוסרת במפורש קוסם, מעונן, מנחש, מכשף, אוב, ידעוני ודורש אל המתים.

האם שאול אסר ידעונים

כן. בספר שמואל א׳ נאמר ששאול הסיר את האובות ואת הידעונים מן הארץ, ורק אחר כך, בשעת משבר, פנה בעצמו אל בעלת האוב בעין דור.

האם הרמב״ם האמין באסטרולוגיה

לא. הרמב״ם התנגד בחריפות לאסטרולוגיה, ניחוש וכשפים, וראה בהם שקרי עובדי כוכבים.

האם קמעות קיימים ביהדות

כן. קמעות היו קיימים מאוד בעולם היהודי, ואף נידונו בהלכה, אך היחס אליהם היה מורכב ולא כל קמע נחשב לגיטימי.

האם חמסה היא סמל יהודי

כן בשימוש, אבל לא במקור הבלעדי. החמסה היא סמל אזורי רחב, שנמצא גם במסורות מוסלמיות ונוצריות, ונטמע חזק מאוד גם בעולם היהודי.

האם מזוזה היא קמע

לפי המסורת היהודית הקלאסית, לא. מזוזה היא מצווה ואות ברית, גם אם בתודעה העממית רבים מייחסים לה גם שמירה.