איך נולדה הנצרות מתוך מנהגי דת השמש הפאגנית הקדומה

איך נולדה הנצרות מתוך דת השמש הפאגנית

איך לבשה הנצרות תאריך, סמלים ומספרים של עולם פאגני קדום

ישו, השמש ו־25 בדצמבר: חג המולד, פולחן השמש, אוסיריס, 12 השליחים וסוד היום השלישי

המוני מאמינים ברחבי העולם יציינו שוב את חג המולד, החג הנוצרי השני בחשיבותו אחרי חג הפסחא. התאריך קבוע, 25 בדצמבר. האווירה מוכרת, אורות, עצים, מתנות, חורף, לידה קדושה בתוך לילה ארוך. אבל ככל שמביטים בו מקרוב, כך מתברר שהתאריך הזה איננו זיכרון היסטורי פשוט של לידה בבית לחם, אלא שכבה מאוחרת שנבנתה על קרקע עתיקה בהרבה, קרקע של חגי חורף, פולחני שמש, מחזורי שמים ומיתוסים קדומים על מוות וחיים מחודשים.

כדי להבין למה דווקא 25 בדצמבר נעשה יום לידתו של ישו, צריך להתחיל לא בנצרות אלא בעולם שקדם לה. בעולם העתיק השמים לא היו רק רקע כחול. הם היו לוח שנה, ספר סימנים, סדר קוסמי, ותשתית של פולחן. השמש, הירח ו־12 המזלות העניקו משמעות לחיי האדם, לעונות השנה, ללידות, למלכים, למלחמות ולחגים. לכן גם הנצרות, כשהופיעה, לא יכלה לצמוח בוואקום. היא נכנסה לתוך עולם שכבר הבין אור, חורף, תחייה ומספרים בשפה אסטרולוגית וסולארית.

מה באמת מספרת הברית החדשה על לידת ישו

הברית החדשה איננה נותנת תאריך מדויק ללידתו של ישו. היא מספרת על רועים הלנים בשדה ושומרים בלילה על עדרם, ועל אווירה כפרית פתוחה, אבל מפסוקים אלה בלבד אי אפשר לקבוע תאריך בלוח השנה. גם הרעיון שמדובר דווקא בליל חורף קר או דווקא בעונת אביב איננו יוצא מן הטקסט באופן חד משמעי. הדבר היחיד שאפשר לומר בבטחה הוא שהברית החדשה איננה אומרת 25 בדצמבר.

אשר לשנת הלידה, כאן התמונה מעניינת יותר. בשורת מתי ממקמת את לידת ישו בימי הורדוס הגדול. מכיוון שהורדוס מת בשנת 4 לפנה״ס, חוקרים רבים מניחים שלידת ישו הייתה לכל המאוחר לפני מותו, בדרך כלל בטווח של 6 עד 4 לפנה״ס. בשורת לוקס קושרת את הלידה למפקד שנערך כאשר קוויריניוס שלט בסוריה, אך המפקד הידוע ביותר תחת קוויריניוס מתוארך דווקא ל־6 עד 7 לספירה, כלומר מאוחר מדי ביחס להורדוס. הסתירה הזו היא אחת הסיבות שבגללן שנת לידתו המדויקת של ישו נותרה פתוחה, ורבים מהחוקרים מעדיפים טווח כללי של 6 עד 4 לפנה״ס, בעוד אחרים מנסים ליישב את הסיפור של לוקס בדרכים שונות.

מכאן גם נולד הסיפור על טעותו של דיוניסיוס העניו, הנזיר בן המאה השישית שקבע את מניין השנים הנוצרי. הוא זיהה את השנה שכיום נקראת 1 לספירה עם שנת לידתו של ישו, אך לפי רוב ההערכות ההיסטוריות הוא איחר בכמה שנים. במילים פשוטות, ישו כנראה נולד “לפני הספירה”. זה נשמע כמו בדיחה היסטורית, אבל זו כנראה המציאות.

אם הברית החדשה לא נותנת תאריך, מי נתן את 25 בדצמבר

כאן אנחנו עוזבים את בית לחם ונכנסים לרומא.

סוף דצמבר בעולם הרומי היה זמן טעון מאוד. אלה היו ימי חג, משתה, מתנות, ירק חורפי, אור נרות והקלה זמנית במתחים החברתיים. חג הסטורנליה היה מן החגים האהובים והפרועים ביותר בלוח השנה הרומי, וסמוך לו קיבל משקל גדול גם המועד שנקשר ליום הולדתה של השמש הבלתי מנוצחת, Sol Invictus. זהו אל שמש שנעשה חשוב במיוחד באימפריה הרומית המאוחרת, ובייחוד מאז הקיסר אורליאנוס במאה השלישית. לכן, הרבה לפני שישו “נולד” ב־25 בדצמבר, היום הזה כבר היה טעון במשמעות של ניצחון אור על חושך.

במילים אחרות, 25 בדצמבר לא היה דף ריק. הוא היה אחד הימים המתאימים ביותר בעולם העתיק להציב עליו לידת גואל. כאשר הכנסייה ביקשה לעקור או לספוג מסורות פאגניות עמוקות, היא לא תמיד מחקה את התאריך. לעיתים היא שינתה את הדמות שבמרכזו. במקום השמש הבלתי מנוצחת, נולד “אור העולם”. במקום ניצחון האור הקוסמי, ניצחון המשיח. זה איננו אומר שהנצרות היא רק פולחן שמש בתחפושת, אבל זה בהחלט אומר שהיא אימצה במכוון תאריך ושפה של עולם סולארי קיים.

ומה עם יוחנן כריסוסטומוס

כאן צריך לדייק. אפשר בהחלט להזכיר את יוחנן כריסוסטומוס, “פה זהב”, כאחת הדמויות החשובות בקידום 25 בדצמבר במזרח הנוצרי. אך לא נכון להציג אותו כאדם שהמציא לבדו את התאריך. חג המולד ב־25 בדצמבר כבר היה קיים במערב הנוצרי לפניו, ולפי עדויות מן המאה הרביעית הוא כבר צוין ברומא עוד קודם. כריסוסטומוס, בדרשה מפורסמת משנת 386 באנטיוכיה, דווקא מלמד אותנו משהו אחר: שבמזרח התאריך הזה עדיין היה יחסית חדש, והוא פעל לשכנע את שומעיו לאמץ אותו.

כלומר, הוא לא “קבע” את 25 בדצמבר מאפס, אלא היה מן הדוחפים המרכזיים להפצתו במזרח. ובכל זאת, גם זה חשוב מאוד. עצם העובדה שבסוף המאה הרביעית עוד היה צריך לשכנע קהילות מזרחיות לקבל את 25 בדצמבר מוכיחה שזהו מועד שנבנה והתמסד, לא זיכרון היסטורי שקיבל כולם בפשטות. זה מתאים היטב לרעיון שמדובר בתאריך סמלי ודתי, הרבה יותר מאשר ביום הולדת ידוע באמת.

מבוא קצר לאסטרולוגיה, כי בלי השמים אי אפשר להבין את הסיפור

העולם העתיק לא קרא את השמים כמו אסטרונומים מודרניים. הוא קרא אותם כמו כוהנים, מלכים ומאמינים. שנת השמש נחלקה סביב ארבע נקודות עניין גדולות, שני ימי שוויון ושני ימי היפוך. יום ההיפוך החורפי, סביב 21 בדצמבר, נחשב בעיני רבים לרגע הדרמטי ביותר. זהו היום הקצר בשנה, השמש מגיעה לשיאה הנמוך במסעה הדרומי, והעולם כולו חש כאילו האור נסוג. עבור חברה חקלאית, זו לא הייתה רק שאלה של תאורה. זו הייתה שאלה של חיים, מזון, יבול והישרדות.

מכאן נולדה המשמעות הדתית של סוף דצמבר. אם האור חוזר, העולם ניצל. אם השמש שבה לעלות, יש תקווה. לא מפתיע לכן שתרבויות עתיקות רבות קישרו את התקופה הזאת ללידה מחודשת, לניצחון, ולאלוהויות הקשורות בשמש. לכן גם הטענה שהנצרות בחרה את חג המולד בלב ציר הזמן הזה איננה רק סברה יפה. היא מתאימה מאוד להיגיון הדתי של העולם העתיק.

השמש “מתה” לשלושה ימים, ואז “קמה”

כאן אנחנו מגיעים לאחד הרעיונות האהובים ביותר על פרשנים אסטרולוגיים ומבקרי דת כאחד. סביב היפוך החורף, כך נטען, השמש “נעצרת”, כאילו שוקעת שלושה ימים באותו מקום נמוך, ואז ב־25 בדצמבר מתחילה לטפס מחדש. מבחינה אסטרונומית, זהו כמובן תיאור סמלי, אבל בעין קדומה, בלי מכשירי מדידה ובלי גרפים, קל להבין כיצד התקבלה התחושה הזו. הימים חדלים להתקצר, אחר כך מתחילים להתארך, והאור שב ונולד. עבור דמיון דתי, זו כמעט תחייה.

מכאן צומח ההסבר המפתה שלפיו אלי שמש “מתים” לשלושה ימים ואז “קמים לתחייה”. חשוב לומר ביושר: זהו ניסוח רחב מדי אם מציגים אותו כחוק היסטורי קשיח, אבל הוא בהחלט קולע לאווירה הסימבולית של דתות חורף. הנצרות, כאשר הציבה את לידת ישו ב־25 בדצמבר, קשרה את המשיח בדיוק לרגע שבו האור שב מן החושך. וכשמאוחר יותר מספרים על מוות, קבר ותחייה, הקישור בין משיח לבין מחזור אור־חושך הופך קל ומפתה עוד יותר.

האם סיפור המוות והתחייה בא מן המצרים

כאן נכנסת מצרים, ובמיוחד אוסיריס.

אוסיריס היה מן האלים הגדולים של מצרים העתיקה, ובלב המיתוס שלו עומד רצח, פירוק הגוף, ושיבה לחיים במובן עמוק ומטפיזי, עד שהוא נעשה שליט עולם המתים. הוא קשור גם לפוריות, גם למחזוריות הטבע, וגם לתקווה שלא כל מוות הוא סוף מוחלט. העולם העתיק, במיוחד במרחב המצרי וההלניסטי, הכיר היטב מיתוסים של אלוהויות הקשורות בירידה אל המוות ובחיים מחודשים. לכן, כשהנצרות הכריזה על משיח שמת וקם, היא לא דיברה אל אוזניים שמעולם לא שמעו על רעיון כזה. היא דיברה אל עולם שכבר ידע לחשוב במונחים של חיים מתוך מוות.

אבל צריך גם זהירות. לא נכון לומר שישו הוא פשוט אוסיריס נוצרי. זה שטוח מדי. הקשר איננו העתקה של סיפור אחד לסיפור אחר, אלא דמיון תרבותי רחב: דמות גואלת, מוות, עולם תחתון, וחיים מחודשים. הנצרות שאבה הרבה יותר ישירות מן המקרא ומן המשיחיות היהודית, אבל ברור שהעולם שאליו פנתה כבר היה רווי במבני עומק של מוות ותחייה. לכן, מבחינת הקורא ההיסטורי, אוסיריס שייך בהחלט לרקע הרחב של הסיפור, גם אם איננו המקור הישיר לכל פרט.

ומה עם התחייה “ביום השלישי”

כאן התמונה נעשית עוד יותר מעניינת. מי שמבקש לראות בנצרות העתקה פאגנית מלאה אוהב לטעון שהרעיון של תחייה אחרי שלושה ימים הוא עוד מיתוס שמש. אבל ההסבר ההיסטורי החזק יותר הוא אחר: המסגרת של “היום השלישי” נשענת קודם כול על קריאה נוצרית בכתבי הקודש היהודיים.

העולם הנוצרי קרא את יונה, שנמצא שלושה ימים בבטן הדג, כרמז ישיר למות ישו ותחייתו. גם פסוקי הושע על קימה ביום השלישי קיבלו פרשנות כזאת. כלומר, אם הרעיון הכללי של מוות ותחייה נשמע מתאים לעולם הפאגני, הרי שהניסוח המדויק של “ביום השלישי” נשען יותר על התנ״ך מאשר על מיתוס מצרי טהור.

זו אחת הנקודות שבהן הנצרות מראה את כוחה האמיתי: היא לוקחת מיתוס רחב שהעולם מבין, ומלבישה עליו שפה יהודית, פסוקים, ודימויי נבואה.

למה היו לישו 12 שליחים

גם כאן הפיתוי האסטרולוגי גדול מאוד. העולם הקדום חי בתוך 12 מזלות, 12 חודשי שנה, ו־12 תחנות סמליות במסע השמש. לכן הטענה ש־12 השליחים הם הד לאסטרולוגיה איננה מופרכת לגמרי מבחינה תרבותית. אפשר להבין מדוע מי שחושב במושגים קוסמיים רואה ב־12 השליחים את המלווים של השמש במסעה דרך 12 המזלות.

אבל אם שואלים מהו המקור הישיר והחזק ביותר, התשובה נשארת יהודית. 12 השליחים משקפים בראש ובראשונה את 12 שבטי ישראל. ישו מצטייר כמי שמחדש את ישראל, ולכן המעגל של 12 תלמידים יוצר במובהק הד לשבטים.

מה שכן אפשר לומר בזהירות הוא שהמספר 12 היה כה טעון בעולם העתיק, עד שגם אם כוונתו הפנימית הייתה שבטית יהודית, הוא הדהד היטב גם לקהל שחי בתוך דמיון אסטרולוגי. כלומר, השורש הוא ישראל, אבל ההד הוא גם קוסמי.

הדג, המים, ואולי גם עידן הדגים

כאן אנחנו נכנסים לשטח שבו ההיסטוריה, הסמל והאסטרולוגיה מתחילים להתערבב.

הדג הוא מן הסמלים הקדומים ביותר של הנצרות. בעולם הנוצרי הקדום המילה היוונית ΙΧΘΥΣ נעשתה אקרוסטיכון של “ישוע המשיח, בן האלוהים, מושיע”. כבר במאות הראשונות הסמל הזה נעשה בעל משמעות נוצרית חזקה מאוד. הוא היה אהוב גם משום שישו עצמו נקשר שוב ושוב לדגים, לדייגים, לרשתות, להאכלת ההמונים, ולדימוי של המאמינים כמי שנלכדים אל תוך ישועה חדשה.

לכך מצטרפת גם לשון של “דייגי אדם”, המפגש עם שמעון ואנדרי, ריבוי סיפורי הדגים, והעובדה שפטרוס עצמו יוצא מעולם הדיג אל עולם השליחות. במקביל, המונח nave באדריכלות הכנסייה, מן הלטינית navis, כלומר ספינה, מזכיר עד כמה עמוק היה הדימוי הימי בתודעה הנוצרית: הכנסייה כספינה, המאמינים כנוסעים, והגאולה כחוף מבטחים. גם העוגן נעשה סמל מוקדם של תקווה נוצרית.

כאן נכנסת הקריאה האסטרולוגית שאתה רצית להדגיש. לפי קריאה זו, ישו מופיע סמוך לראשית “עידן הדגים”, ולכן הדג והמים נעשים סמליים כל כך. דימויים כמו הליכה על המים, דגים, רשתות, מים שהופכים ליין, ואפילו האיש הנושא צפחת מים בלוקס כ״ב, נקראים במסגרת הזו כחלק ממעבר אסטרולוגי גדול, מדגים אל דלי.

חשוב לומר ביושר: זו איננה פרשנות מקובלת במחקר ההיסטורי של ישו, אלא קריאה אסטרולוגית מאוחרת יותר, הנשענת על רעיון העידנים האסטרולוגיים. היא יפה, מגרה ומלאת דמיון, אבל היא איננה בסיס הוודאות העיקרי של ההיסטוריון.

“קץ העולם” או “קץ העידן”

הקריאה האסטרולוגית אוהבת במיוחד את הפסוק שבו ישו מבטיח להיות עם תלמידיו “עד קץ העולם”, ומציעה לקרוא זאת כ“קץ העידן”, כלומר סוף עידן הדגים ותחילת עידן הדלי. גם כאן מדובר בקריאה סמלית אסטרולוגית, לא בפירוש ההיסטורי המקובל של רוב החוקרים והפרשנים.

אבל מעניין מאוד לראות כיצד דת אוניברסלית כל כך הצליחה לעורר שוב ושוב קריאות קוסמיות. אולי משום שהיא עצמה דיברה מראש בשפה של אור, עונות, זמן, מספרים וסימנים, ולכן הזמינה יחסית בקלות קריאות כאלה.

ומה עם מיתוס “הצלב הדרומי”

זה אחד המקומות שבהם דווקא חשוב לחתוך אגדה יפה. לעיתים נטען כי בשלושת הימים שבהם השמש “מתה” היא נמצאת כביכול תחת קבוצת הכוכבים “הצלב הדרומי”, ולכן הצליבה עצמה קשורה לאסטרונומיה. הטענה הזו איננה מחזיקה. קבוצת הכוכבים Crux נראית רק מן חצי הכדור הדרומי, והיא לא הייתה מוכרת לעולם האירופי והים תיכוני בעת העתיקה כפי שמוכרת לנו היום. כלומר, זהו מיתוס מודרני יפה, אבל לא היסטוריה אמינה.

כאן דווקא כדאי לנקות את השולחן, מפני שהמאמר שלך חזק יותר כשמסירים ממנו קישוטים מיותרים.

תאריכים נוצריים נוספים שספגו עולם קדום

הסיפור של 25 בדצמבר איננו בהכרח יחיד. הנצרות כדת עולמית נבנתה לא רק על אמונה אלא גם על לוח שנה. וכאשר היא השתלטה על לוח השנה, היא עשתה זאת לעיתים על ידי החלפת משמעותם של מועדים קיימים.

חג 6 בינואר, חג ההתגלות, היה במזרח הנוצרי הקדום מועד חשוב מאוד, ולעיתים אף נשא יחדיו את זכר הלידה והטבילה. עצם קיומו של תאריך חלופי כזה מזכיר עד כמה יום הלידה של ישו היה בראשיתו גמיש וסמלי.

24 ביוני, חג לידתו של יוחנן המטביל, מעניין במיוחד מפני שהוא סמוך להיפוך הקיץ. זהו הרגע שבו הימים מתחילים להתקצר. במסורת הנוצרית ניתן לכך פירוש יפהפה: “הוא יגדל ואני אחסר”. ישו נולד סמוך לזמן שבו האור גדל, יוחנן סמוך לזמן שבו האור מתחיל לפחות. גם אם אין כאן פגאניות גסה, בהחלט יש כאן שזירה מודעת או חצי מודעת של מחזור השמש בתוך לוח הקדושים.

גם חג הפסחא שורשיו יהודיים מאוד, משום שהוא קשור ישירות לפסח ולסיפור הצליבה והתחייה, אך לא במקרה הוא נצמד גם למחזור האביב, לירח וללוח עונתי. כלומר, גם שם פועלים יחד מקרא, עונה ושמים.

מנהגים כמו עץ ירוק באמצע החורף, נרות, מתנות וקישוטי ירק אינם נולדו כולם מן הבשורות. הם משתלבים טוב בהרבה עם עולם קדום של חגי חורף, שמירה על סמליות החיים בירוק, ואור קטן נגד החושך הגדול. הנצרות, כדרכה, לא תמיד ביטלה סמלים ישנים. לעיתים היא פשוט עטפה אותם מחדש.

אז מה באמת קרה כאן

אם מחברים את כל החוטים יחד, מקבלים תמונה מורכבת אבל מרתקת.

ישו ההיסטורי כנראה לא נולד ב־25 בדצמבר, ואולי כלל נולד בין 6 ל־4 לפנה״ס. התאריך שנקבע לו איננו זיכרון ביוגרפי פשוט אלא מועד סמלי, דתי ופוליטי. הוא נבחר או התקבל בתוך עולם שכבר חגג את חזרת האור באמצע החורף.

רעיון המוות והתחייה איננו המצאה נוצרית פתאומית. הוא דיבר היטב לעולם קדום שמכיר את אוסיריס, את מחזורי הטבע, ואת הדמיון הדתי של חיים מתוך מוות. אך הנצרות עטפה זאת בלשון מקראית, נבואית ויהודית מאוד.

12 השליחים הם בראש ובראשונה 12 שבטי ישראל, אבל אי אפשר להתעלם מן העובדה שהמספר 12 היה טעון גם אסטרולוגית וקוסמית, ולכן פעל היטב בעולם שמעבר ליהדות.

הדג הוא אכן סמל נוצרי קדום מאוד, גם בגלל האקרוסטיכון היווני, גם בגלל סיפורי הדיג והמים, וגם משום שהעולם הנוצרי אהב לחשוב על עצמו בסמלים ימיים. ואילו הקריאה של “עידן הדגים” ו“עידן הדלי” היא כבר פרשנות אסטרולוגית מאוחרת יותר, יפה ומגרה, אך לא הבסיס המחקרי המוצק ביותר.

סיום בסגנון טיולים ואגדות

דמיין את סוף דצמבר בעולם העתיק. לא קניון עם סנטה, אלא שוק רומי, לילות קרים, פחד אמיתי מן החורף, שדות ישנים, רעב שמאיים תמיד מאחורי הפינה, ועיניים שמביטות בשמים כדי לראות אם השמש חוזרת. זהו עולם שבו האור הוא לא קישוט. הוא הבטחת חיים. עכשיו הכנס לתוך התמונה הזו דת חדשה, שיודעת לספר על משיח, על אור, על לידה קדושה, על ניצחון על המוות, ועל קימה ביום השלישי. מה טבעי יותר מלמקם את כל זה בדיוק ברגע שבו העולם כולו כבר ממתין שהאור יופיע מחדש.

אולי זו כל תמצית הסיפור.
הנצרות לא נולדה מתוך הריק.
היא צמחה מתוך יהדות, אבל התפשטה בתוך עולם של שמש.
היא דיברה בלשון נביאים, אבל שמעה היטב גם את שפת המזלות.
היא סיפרה על משיח, אבל ידעה היטב מה עושה תאריך טוב באמצע החורף.

וכך, כמעט בלי למחוק את העולם הישן, היא עטפה אותו מחדש.
השמש לא נעלמה.
היא פשוט החליפה שם.

שאלות נפוצות

האם 25 בדצמבר הוא באמת יום הולדתו של ישו

לא ידוע מתי באמת נולד ישו, וה־25 בדצמבר הוא ככל הנראה תאריך סמלי שהתמסד מאוחר יותר.

מתי כנראה נולד ישו

לפי רוב ההערכות, ישו נולד בערך בין 6 ל־4 לפנה״ס, בעיקר בגלל הקשר להורדוס הגדול.

האם חג המולד קשור לפולחן השמש

כן, ברמה ההיסטורית והסמלית יש קשר חזק מאוד לעולם של חגי חורף ולפולחנו של Sol Invictus.

האם ישו הוא גרסה של אוסיריס

לא כהעתקה פשוטה, אבל הסיפור הנוצרי פעל בתוך עולם שכבר הכיר מיתוסים של מוות וחיים מחודשים, ובהם גם אוסיריס.

האם 12 השליחים הם 12 המזלות

ההסבר ההיסטורי הישיר יותר הוא 12 שבטי ישראל. הקריאה המזלותית היא פרשנות אסטרולוגית משנית.

האם עידן הדגים ועידן הדלי הם חלק מן הנצרות הקדומה

לא במובן המחקרי המרכזי. זו קריאה אסטרולוגית מאוחרת ומודרנית יחסית.