קצת על החצב:
בראשית עונת הגשמים פורח החצב בכל אזורי ארץ ישראל. עמוד זקוף וגאה, גבוה מכל פרחי ארץ ישראל וקומתו מגיעה אף לקומת אדם. גבעול החצב עטור פרחים לבנים כנזר כלה. עליו הירוקים והרחבים צורת מרזב להם, לנקז מי גשמים אל הבצל הגדול הנסתר באדמה. במחצית האביב נובל החצב, עמודו מתייבש ורק הבצל נחבא מלהט השמש מתחת לפני האדמה עד בוא הסתיו הבא.
החצב – צמח שורד, קשוח ודו-מיני (!) אשר פיתח מספר טריקים מעניינים להישרדות ולרבייה. הוא פורח לאורך גבעולו בשפעת פרחים קטנים ולבנים בקבוצות ולא בבת אחת, כך שאם יהיו תנאים קשים רק קבוצת פרחים אחת תיפגע. הוא מתרבה בשתי שיטות, גם רבייה מינית כמו רוב הצמחים, האבקה על ידי חרקים, אבל גם ברבייה א-מינית על ידי שיכפול עצמו באדמה לבצלצלים נוספים.
החצב פורח בסוף הקיץ, לפני הגשמים ומקדים את כל שאר הצמחים. כך החצב מושך את כל הדבורים והחרקים המאביקים שעוד אין תחרות עם פרחים אחרים. הבצל הענקי החבוי באדמה מכיל שפע מזון ולחות שנאגרו בחורף ומאפשרים לחצב לפרוח גם בתקופות יובש קשים. לחצב גם שורשים מיוחדים החופרים באדמה ומושכים את הבצל לעומק. העלים והבצל מכילים חומר צורב הדוחה אכילתם על ידי חיות הבר והערבים מכינים מהבצלים רעל נגד עכברים. רק הצבי הארץ ישראלי אוכל את החצב ומסופר על נוח שהכניס לתיבה זוגות זוגות של בעלי חיים וכמאכל מזין לצבאים אסף בצלי חצב.
לאחר יציאת מצריים והנדודים במדבר כבש יהושע בן נון את ארץ ישראל וחילק את הארץ בין שנים עשר השבטים. את גבולות הנחלות סימן בשורות של חצבים שתולים בקרקע. בטיולים בארץ נמצא עד היום שורות ישרות כסרגל של חצבים המעידות על כך שפעם כאן היה גבול היסטורי-תנ"כי בין כפרים או נחלות.
סיפורים שונים מסבירים את שמו של החצב: יש אומרים כי עליו מזכירים אזמלי חוצבים בהר, אחרים טוענים כי שמו נגזר משורשיו החוצבים לעומק האדמה. אני אוהב את האגדה המספרת שכיוון ופריחתו מתחילה במחצית חודש אב הוא נקרא חצה-אב, ועם הזמן שמו קוצר לחצב.
אגדת החצב:
אגדה אחרת מסבירה את מקור גודלו של החצב: כאשר בני ישראל סיימו את תקופת הנדודים במדבר והגיעו לשערי ארץ ישראל התמנה יהושע למצביא עליו מוטלת משימת כיבוש הארץ. יהושע שלח מרגלים לרגל ולסייר בארץ על מנת לדעת את דרכיה ואנשיה. שנים-עשר מרגלים יצאו ותרו את הארץ לאורכה ולרוחבה. עונת השנה הייתה הקיץ הלוהט אך המרגלים לא התעצלו והכינו רשימה ארוכה ומפורטת של כל מקום, חיה וצמח אשר בארץ ישראל. המרגלים מצאו גם כי הארץ מלאה ענקים ונפילים, חיות גדולות וצמחי בר ענקיים.
נבהלו המרגלים, חזרו ליהושע ובכו: "איך נילחם בגדולים מאיתנו?" הבטיח להם יהושע עזרה מאלוהי ישראל. ואכן, אלוהי ישראל קילל את הענקים וכל חיה וצמח עליהם דיווחו המרגלים וציווה עליהם לקטון. ואכן, הנפילים הושמדו, דורות חלפו וגם הצמחים קטנו. רק בצל החצב שנשמט מעיני המרגלים בעת שסיירו בארץ כיוון שהיה חבוי באדמה בקיץ, נשאר ענק בגודלו המקורי.
הנה הגרסה המשודרגת והמלאה של "אגדת החצב" – מורחבת, דרמטית ומשלבת את כל העובדות ההיסטוריות, המקורות היהודיים והתחכום של הטבע.
הטקסט מוכן להעתקה והדבקה:
האגדה על החצב: הטאבו של ארץ ישראל והמגדלור של הסתיו
חלק א': ימי יהושע וסערת הגבולות
בימים הרחוקים ההם, כאשר יהושע בן-נון הכניס את בני ישראל אל הארץ המובטחת, החלה המשימה המורכבת של חלוקת הנחלות. האדמה חולקה לשבטים, וכל משפחה קיבלה את חלקת האלוהים הקטנה שלה. אך האדם, כדרכו, לא תמיד הסתפק בחלקו.
בלילות אפלים, כשהלבנה הסתתרה מאחורי עננים כבדים, היו יוצאים אנשים חומדי-ממון אל השדות. בחשאי ובדממה, הם היו מזיזים את "אבני הגבול" – אותם סלעים שסימנו היכן מסתיימת נחלת האחד ומתחילה נחלת רעהו. בכל לילה הוזז הסלע עוד סנטימטר, עוד מטר. בבוקר, היו פורצים ריבים מרים שהיו מכתימים את אדמת הקודש בשנאת אחים. יהושע בן-נון ראה את המראות וליבו נשבר. הוא ידע שגדרות אפשר לפרוץ ואבנים אפשר להזיז; הוא נזקק לשומר גבולות שאי אפשר לרמות ושאי אפשר לעקור.
יהושע יצא אל הטבע וחיפש לוחם עיקש. הוא פנה אל החצב. "האם תסכים להיות שומר האמת?" שאל יהושע. הבצל הגדול ענה בקול עמוק: "אני מוכן. אני אכה שורשים שצוללים מטה בקו ישר ונוקשה – שורשים שיחצבו בסלע הצור ולא יטו ימינה או שמאלה. אני אהיה מר ורעיל, כדי שאיש לא ירצה לגעת בי, ואני אעמוד זקוף כמו חייל גם כשהשמש תכה בי ללא רחם."
יהושע שתל שורות של חצבים כסרגל בין השדות. המרמים ניסו לעקור אותם, אך גילו שהשורשים נאחזים בסלע בעוצמה על-אנושית. עד היום, אלפי שנים אחרי, אנו מוצאים בטבע טורי חצבים בקו ישר ומדויק – עדות חיה לאותם גבולות עתיקים מתקופת השבטים שלא זזו ממקומם.
חלק ב': האסטרטג של הטבע – המרוץ להאבקה
אך לחצב יש עוד סוד, סוד של הישרדות ותבונה. בשיאו של חודש אב הלוהט, כשהאדמה צמאה וכל שאר הפרחים כבר נבלו וקמלו, החצב מתעורר. הוא לא מחכה לגשם, הוא לא זקוק לעלים ירוקים שיזינו אותו – הוא מסתמך על האנרגיה שאגר בבצלו העצום במהלך החורף.
החצב הוא "אסטרטג" ממולח. הוא יודע שבאביב ובקיץ יש תחרות אדירה על ליבם של החרקים המאביקים. לכן הוא מחליט לפרוח דווקא עכשיו, כשכל שדה השלף יבש. כשהוא שולח את עמוד הפריחה הלבן והגבוה שלו, הוא הופך ל"מגדלור" יחיד בשממה. כל דבורה, פרפר ורפרף שנשארו בשטח טסים אליו מיד – אין לו מתחרים, הוא המלך הבלתי מעורער של הסתיו. בתושייה הזו הוא מבטיח שזרעיו יופצו ושהדור הבא יפרח, בזמן שהאחרים עוד מחכים לטיפה הראשונה.
חלק ג': נביא הגשם ו"מאזני האיכר"
החצב לא רק שומר על האדמה, הוא גם צופה את העתיד. האיכרים והפלאחים בארץ ישראל למדו לקרוא בו כמו בספר פתוח. הם קוראים לו "מיזאן אל-פלאח" – מאזני האיכר.
האגדה מספרת שאם עמודי הפריחה של החצב גבוהים, זקופים ומלאי פרחים עד ראשם – סימן הוא לשנת ברכה, שנה שבה הגשמים ירדו בשפע והאדמה תרווה. אך אם העמודים קצרים, שפופים או לולייניים – האיכר נאנח בידיעה ששנה שחונה בפתח. החצב, בחושיו המחודדים, "מרגיש" את רמת הלחות בעומק האדמה ומתכונן בהתאם, ובכך הוא הופך לנביא האמת של הטבע.
הקשר למציאות בטבע: המהנדס המופלא
-
שורשים אנכיים וקווי גבול: בוטנית, שורשי החצב יורדים לעומק של עד 4 מטרים בקו ישר מטה, מבלי להתפשט לצדדים. זו התכונה שאיפשרה לו לשמש כסימון גבול מדויק ("חצובא מפסיק" בלשון חז"ל). טורי החצבים שאנו רואים כיום בשטחים פתוחים הם לעיתים קרובות שרידים של גבולות חקלאיים עתיקים.
-
הסטת הפריחה (היסטראנתיות): החצב פורח ללא עלים. העלים שלו מתפתחים רק בחורף. המהלך הזה מאפשר לו להימנע מתחרות על מאביקים ולהשיג יתרון רבייתי אדיר בסוף הקיץ.
-
מנגנון הגנה רעיל: בצל החצב עשיר בחומר שנקרא "סצילירוסיד" ובגבישי אוקסלט שגורמים לגירוי עז וצריבה בעור. זהו "נשק יום הדין" שלו נגד מכרסמים ואנשים שמנסים להזיזו.
-
מבשר הישועה: פריחת החצב מתחילה בדרך כלל סביב ט"ו באב (ומכאן יש הדורשים את שמו: "חצה-אב"). כשהוא מסיים לפרוח בקצה העמוד, בדרך כלל מגיעים ענני היורה הראשונים.
