האגדה על הכותל המערבי והקבצנים של ירושלים

אגדת הכותל ושער האשפות

מלכי ישראל, דוד ושלמה, הפכו את ירושלים לבירת עם ישראל, הרחיבו ובנו ויצרו סמל ומרכז לעולם כולו. אך מכל מפעלם המפואר שרד עד היום רק הכותל המערבי וזאת הסיבה: כשאלוהים הטיל על המלך שלמה לבנות את בית המקדש אמר: מקדש זה יהיה ביתו של העם כולו, אי לכך על כל העם להשתתף בבנייתו.

אסף שלמה המלך את העם והטיל עליהם תפקידים לפי הגרלה. השרים קיבלו את כותל המזרח, העשירים את כותל הצפון, הגבירים את כותל הדרום, הכוהנים והלוויים את הקמת משכן ארון הברית ואילו העניים קיבלו את הכותל המערבי.

השרים והעשירים תרמו מאוצר הזהב שהיה ברשותם ושכרו פועלים מיומנים, וכך עבודתם הושלמה מהר. העניים לעומתם עמלו וחצבו והובילו אבנים כבדות ממערת צדקיהו ועד לבית המקדש, בזיעה ובדם ובמו ידיהם בנו את הכותל המערבי.

שבע שנים נמשכה הקמת בית המקדש. ירד האל לבקר במשכנו החדש ושם עינו לטובה בכותל העניים בזכות המאמץ והכוונה שהושקעה בו. יצאה בת קול ואמרה: כותל זה, עמל העניים לא יחרב לעולם. מאז אין השכינה זזה מהכותל המערבי.

נושכים את השפתיים

השנים חלפו, ממלכות נוכריות כבשו את ישראל ועשו בה כרצונם. האשורים והמצרים, היוונים והרומאים לחמו זה בזה בשטחי ישראל, רמסו אותה, השליטו את חוקיהם הזרים, גבו מיסי נשך והטילו גזירות. היהודים נשכו את השפתיים, קיוו לטוב והמשיכו בחייהם.

כאשר קיסר רומי מינה את עצמו לאל, הוא פקד על תושבי האימפריה כולה להציב את פסלו בבית מקדשם. גזירה זו לא יכלו בני ישראל האדוקים לשאת והכריזו מרד ברומאים. להפתעת כל הצדדים, המרד הגדול הצליח וישראל זכתה בעצמאות לשלוש שנים.

צבא רומי תחת פיקודו של טיטוס הרשע עלה בפקודת הקיסר לנקום ולהעניש את ירושלים. הוא נצטווה לדכא את המרד באכזריות, לשרוף את העיר כולה ולקעקע עד עפר את חומותיה למען יראו אומות העולם שאין למרוד ברומאים.

ב-9 באב שנת 70 לספירה הקיץ הקץ על ירושלים ועל בית המקדש. הרומאים שלחו אילי ניגוח להרוס את בית המקדש וכל מבנה אחר באיזור, כפקודת הקיסר להעניש את ירושלים, אבל הכותל המערבי שרד את ניסיונות הרומאים להרסו.

הרומאים הטילו בו אבני קלע מבליסטראות ענק, אך הכותל המערבי אפילו לא נשרט. שפכו עליו שמן והציתו אותו, אך האש לא תפסה בקיר. לא ידעו חיילי הלגיון איך למלא את מצוות מפקדם. לבסוף ציווה טיטוס לכסותו באשפה עד שיעלם מהעין. במשך שנים רבות היה הכותל מכוסה אשפה, עד שהפך למיתוס ואגדה ולא נודע מה אמת ומה בדיה.

בזכות הסולטן הטורקי

בשנת 1540 שלט בירושלים הסולטן הטורקי סולימאן אשר שמע את האגדה והחליט לחפש את הכותל.

יום אחד ראה אישה זקנה ועל ראשה סל אשפה. האישה נכנסה לעיר דרך שער האשפות ורוקנה שם את האשפה.

כעס הסולטן וקרא לזקנה אליו. שאל אותה: היכן את גרה אישה זקנה? השיבה: במרחק של שני ימי הליכה מכאן. שאל: מדוע שפכת את הזבל כאן? ענתה: זו מסורת רבת שנים אצלנו במשפחה, עוד מימי הרומאים, להביא את האשפה ולשפוך דווקא כאן, ליד שער האשפות.

הטיל הסולטן על פועליו לחשוף את הכותל, אך הם עמדו נואשים מול הררי האשפה. לבסוף פיזר הסולטן מטבעות זהב באשפה והפיץ את השמועה בין העניים בעיר. מיד הגיעו המוני עניים והחלו לנבור ולחפור באשפה ולפנותה עד שנחשף הכותל כולו נקי כמו ביום שנבנה.

וכך לאחר אלפי שנים שוב הצילו העניים את הכותל המערבי ושוב שימש משאת נפשם וגעגועיהם של כל יהודי העולם.