פעם הייתה יונה שחיה בראש הכרמל. כל יום הייתה היונה עפה במורד הכרמל לספר לקטלב שצמח בתחתית הוואדי על המראות הנפלאים שהיא רואה מראש הכרמל. לילה אחד התאווה העץ לראות את הנופים בעצמו ולא לשמוע עליהם מפי אחרים והחל לטפס במעלה ההר. במהרה נהיה אדום ממאמץ, שריריו נתפסו ושורשיו נתקעו. התעוררה היונה בבוקר ועפה במורד ההר לחפש את העץ ולא מצאה אותו. לפתע הבחינה בו במעלה ההר באמצע הדרך ונדהמה לשמוע מהעץ שהוא התכוון לעלות לראש ההר לראות את הנופים בעצמו. היונה נעלבה כל כך עד שהודיעה לעץ שבזאת נחתכה האהבה וינהם כלומר ומכאן שמו קטלב.
גרסה אחרת:
לפני שנים היו גדלים קטלבים בעמקים ולא בהרים. השמש פינקה אותם ממעלה, והאדמה
העניקה להם חסדה מלמטה. באביב התגדרו בנועם פרחיהם הריחניים ובקייץ שקעו בפטפוט אינסופי. אמנם חם היה בקייץ, אך הם שמטו ענפיהם על קליפת גזעם האפורה
(אז עדיין לא היה גזעם אדום!) והצלו עליה. הלילות היו דמומים וקרירים. ערב אחד ירדה יונה על עץ ערבה שהיה שכנו של הקטלב והמתה ללא הרף. הקטלב האזין לה. היא תינתה את צערה וגעגועיה להרים שמהם הגיעה. הקטלב שמע את המייתה והרגיש לפתע רצון עז לעלות ברמת חייו. חשב והחליט. שלף את שורשיו מתוך האדמה והחל עולה בהר. הלילה היה צונן וחשוך, שורשיו ניגפו בסלעים, אולם הרצון העז לשפר את רמת חייו דירבן אותו קדימה עוד ועוד במעלה ההר.
בבוקר הגיע הקטלב לקו הרכס הראשון ונדהם למראה הנופים החדשים שנגלו לעיניו
במקום החדש. שיכור מהמראות החליט הקטלב לא להסתפק בכך ולעלות עוד ועוד, גבוה
בהר. אולם השמש יצאה והכתה בקרניה בענפי הקטלב. חם מאוד היה לו בעקבות הטיפוס ועוד יותר מחמת השמש היוקדת. מחמת החום והמאמץ האדים גזעו של הקטלב ושריריו שורגו ותפחו. קליפתו נטפה זיעה וכוחותיו הלכו ואזלו במהירות. לבסוף כוחותיו
אפסו כליל והוא נאלץ להשאר במדרון במחצית הדרך לפסגה, בלא יכולת להמשיך לעלות
ובלא יכולת לחזור לעמק. ועד היום הקטלב ניצב לו במדרון, במחצית הדרך לפיסגה,
כשגזעו עדיין מבריק מזיעה וסמוק ממאמץ ושריריו תפוחים ומשורגים מהעלייה הקשה
שעשה (יש גם מוסר השכל לסיפור אולם לא נלאה אותכם בזה כעת; במיוחד כאשר אתם
עדיין מזיעים ומתאמצים בעלייה התלולה במעלה ההר).
