כתב אליהו נאוי (דאוד אל נטור) בספרו אגדות ערב:
היה היה איש נכבד ובעל בעמיו, עתיר נכסים ובן למשפחה מיוחסת, ששקד להעניק לבניו חינוך משובח ומידות נעלות, למען ימשיכו את מסורת אבותיו. אולם דווקא בנו הבכור לא ציית למצוות אביו. הוא ברח מבית-הספר, הפנה עורף למורים ששכר לו אביו, וזלזל באנשים חכמים שפקדו את ביתם.
רואה האב בדאבון לב את דרכי בנו, ונאנח: "כמה חבל, בני, היו לי ציפיות, אך בן-אדם לא יֵצא ממך." וכשהילד היה לנער, וניסה אביו לשלוח אותו לאנשים רמי מעלה, שייצוק מים על ידיהם וילמד ללכת בדרכם, היה הבן חומק בתירוצים שונים, והאב רואה ועיניו כלות: "לעולם לא תהיה בן-אדם," היה אומר בצער
גדל הנער והיה לאיש, יצא לעולם ובא בין הבריות, נשא ונתן והתקרב לאנשי השררה והשלטון וחלק עִמם את אורחם ורבעם, טובותיהם והנאותיהם.
לימים נתמנה להיות שופט במחוז שבו גר אביו. לשופט החדש נערכה קבלת פנים מפוארת. שערי הסָראיָה, בית הממשלה, נפתחו לרווחה, וגדולי הארץ באו לברך את כבוד השופט. היו שם המושל, המופתי, הבישוף של הנוצרים והחכם-בָּאשי של היהודים, הקַימָקאם, המוכתרים וקציני צבא ומשטרה, שכולם נשאו דברים בשבחו של השופט.
נזכר השופט באביו, ששנים רבות לא פגש בו, החליט שראוי כי גם אביו ישתתף בקבלת פנים זו, וביקש מסַמל המשטרה להזמינו.
"האם עלי לעצור אותו?" שאל הסמל.
"לאו דווקא, דבר אליו בנימוס, אך דאג שהוא יגיע לכאן."
האב היה שרוי במבוכה. הזמנה לבית-המשפט הנָה מאז ומעולם אות מבשר רע. הוא נכנס לאולם הראשי בסראיה, והופתע למראה בנו, היושב על הבמה המרכזית, וכל גדולי הארץ יושבים סביבו.
"שלום עליך, אבי," פנה אליו השופט, "שמח אני לבשר לך כי נתמניתי לשופט ראשי בכל האזור, וכי האנשים הנכבדים, קברניטי הממלכה, הקצינים, השיח'ים והמוכתרים באו לברך אותי. אך שאלה לי אליך, אבי, אמרת וחזרת ואמרת שלעולם לא אהיה בן-אדם, האם לא הגיע השעה כי תודה בטעותך?"
הרכין האב את ראשו והשיב בקול ענות חלושה: "בני, מעולם לא אמרתי שלא תהיה שופט, כל שאמרתי הוא שלא תהיה בן-אדם…"
