היו היה פעם מירוץ של צפרדעים, שהמטרה היתה להגיע לקצה העליון של מגדל גבוה.
המון אנשים שמעו על המירוץ והתכנסו כדי לראות אותו ולתמוך בצפרדעים. אך בתלכ'ס גם כשלמעשה המירוץ התחיל, אף אחד לא באמת האמין שהצפרדעים מסוגלות להגיע עד למעלה. הם באו פשוט להשתעשע מהמראה ולהיות עדים לכישלון הצפוי.
נשמעו מהקהל משפטים כמו:
״אין טעם לנסות אפילו״
״יהיה משעשע לראות אותן משנות את דעותיהן״
כשראו שהמרחק בקושי מתקצר ולהם כבר נמגרו הכוחות, הצפרדעים שהובילו במירוץ, התחילו לאט לאט להתייאש ופרשו מהמירוץ. אחריהם, אחת אחרי השנייה, גם כל שאר הצפרדעים.
כלומר, כולם חוץ מאחת שהמשיכה לקפוץ ולטפס כאילו אין מחר.
והאנשים בקהל כמובן המשיכו בשלהם – ״באמת חבל על הזמן. לא חבל על הכוחות? היא לא תצליח לעולם!״
אז אחרי שכמעט כל הצפרדעים הרימו ידיים (ורגליים), ואפילו ההמון התחיל לאט לאט להתפזר, הצפרדע האחת לא ויתרה והמשיכה לקפוץ ולטפס למרות הכל.
לבסוף במחיר של מאמץ עצום של שעות, היא הגיעה עד למעלה.
חלק מהצפרדעים האחרות שנשארו מתוך סקרנות לראות מתי כבר תיגמר לה השנימה, היו בהלם – הן ציפו לסוף אחר לגמרי!
