פעם אחת, בארץ מלאה במדבריות עצומים ונופים ציוריים, חי בדואי עם עדר הכבשים האהוב שלו. בכל יום הוא היה לוקח אותם לרעות בשדות הפתוחים, לא מודע לחוקים והתקנות הרבים ששלטו בפעילויות מסוג זה. הוא לא ידע ששיגרת יומו תוביל בקרוב לשורה של מפגשים בלתי צפויים עם זרים שישנו את חייו לנצח.
ביום שמש אחד, בזמן שהבדואי הלך עם כבשיו לרעות, ניגש אליו גבר שנראה רציני. "מה אתה נותן לצאן שלך לאכול?" שאל הגבר בנימה סמכותית. הבדואי, נבוך מהשאלה, ענה: "אני נותן להם לרעות על העשב והצמחים בסביבה".
האיש חשף שהוא פקח שמורת טבע, והודיע לבדואי שרעיית צאן באזור זה אסורה בהחלט. כתוצאה מכך, הבדואי ספג קנס כבד של 600 ₪, מה שהותיר אותו גם המום וגם מדוכדך.
בלב כבד המשיך הבדואי בדרכו, והוביל את צאנו למקום מרעה אחר. לפתע הופיע אדם נוסף, הפעם עם הבעת חמלה על פניו. גם הוא שאל את הבדואי: "אדוני, מה אתה נותן לצאן שלך לאכול?"
הבדואי היסס, נזכר במפגש המוקדם יותר שלו, אך בסופו של דבר ענה: "אני נותן להם לרעות על העשב והצמחים בשדות". לאחר מכן הציג האיש את עצמו כנציג מארגון תנו לחיות לחיות, קבוצה שמקדישה את עצמה לקידום רווחת בעלי חיים. הוא הסביר ששיטות ההאכלה של הבדואי אינן עולות בקנה אחד עם הנחיות הארגון, וכתוצאה מכך הוא נקנס ב-1,000 שקלים נוספים.
למחרת המשיך הבדואי בחיפושיו אחר שטח מרעה מתאים. בדרכו, פגש באיש שלישי שנראה כאילו הופיע משום מקום. במבט סקרן, שאל האיש, "תגיד לי, מה אתה נותן לצאן לאכול?"
הבדואי, שכעת היה מודע לתוצאות האפשריות של תשובתו, ענה בזהירות, ענה לו הבדואי: "אני נותן להן 20 ש"ח, שיקנו מה שהן רוצות…" .
