חיי אדם עם שיר של בני ברמן

האגדה על חיי האדם: איך נקצבו שנותינו?

כשברא אלוהים את העולם, הוא קרא לחיות וקצב לכל אחת מהן את משך חייה ותפקידה.

ראשון נקרא החמור. אמר לו אלוהים: "אתה תהיה חמור. תעבוד קשה מהזריחה ועד השקיעה, תשא משאות כבדים על גבך, תאכל עשב ולא תהיה חכם במיוחד. אתה תחיה חמישים שנה."

ענה החמור: "ריבונו של עולם, לעבוד קשה ולאכול דשא במשך חמישים שנה זה יותר מדי… אסתפק בעשרים שנה." התחשב אלוהים וקיצר את חייו.

אחריו נקרא הכלב. אמר לו אלוהים: "אתה תשמור על בני האדם ותהיה חברם הנאמן. תאכל את השאריות שיעניקו לך ותחיה עשרים וחמש שנה."

נאנח הכלב וענה: "לחיות ככלב במשך עשרים וחמש שנה זה ארוך מדי. אסתפק בעשר שנים." אלוהים נעתר לבקשתו.

למחרת ברא אלוהים את הקוף. אמר לו: "היה קוף. קפוץ מענף לענף, עשה פרצופים והצחק את הבריות. אתה תחיה עשרים שנה."

חשב הקוף וענה: "להיות ליצן במשך עשרים שנה? זה מעייף. אבקשך להוריד מחצית מחיי." אלוהים אישר לו עשר שנים בלבד.

לבסוף, ברא אלוהים את האדם. אמר לו: "תהיה אדם. שלוט בתבונה על כל כדור הארץ ועל עולם החי. אתה תחיה עשרים שנה."

ענה האדם: "ריבונו של עולם, להיות אדם זה תפקיד נפלא, אבל עשרים שנה זה מעט מדי! בבקשה, הוסף לי את שלושים השנים שהחמור ויתר עליהן, את חמש-עשרה השנים של הכלב ואת עשר השנים של הקוף." אלוהים הסכים, וכך נעשה.

ומאז, כך נראים חיי האדם:

• 20 השנים הראשונות: האדם חי כאדם – לומד, מבלה ונהנה מהעולם.

• 30 השנים הבאות: האדם חי כחמור – מתחתן, לוקח משכנתא, מגדל ילדים ועובד בפרך מהבוקר עד הלילה.

• 15 השנים שאחריהן: כשהילדים עוזבים את הבית, האדם חי ככלב – הוא שומר על הבית, מחכה שיבואו לבקר ואוכל את מה שמשאירים לו.

• 10 השנים האחרונות: האדם חי כקוף – הוא עובר מבית לבית של ילדיו, עושה פרצופים ומעשי ליצנות כדי להצחיק את הנכדים…

וזוהי המציאות של החיים וגם השיר של בני ברמן: