זקני הכפר מספרים על כך את הסיפור הבא:
המלך שלמה, החכם מכל אדם, ידע לדבר בשפת החיות ובשפת העצים. יום אחד יצא המלך מירושלים עם פמלייתו לבקר את נתינו בכפר, ועם תום הביקור בחום היום ירד אל המעיין לרחוץ רגליו ולפוש בצל העצים.
תושבי הכפר הכינו למענו כריות רכות על מחצלת דמשקאית יקרה, שתי נשים כושיות מונו לנופף נוצות ענק לאווררו, נערים מיהרו להגיש לו פרות טריים ומים צוננים מהמעיין. המלך הקשיב לאוושת הרוח בעצים ונרדם.
ובחלומו שת את ליבו לכך שאוושת הרוח בין עצי הפרי שקטה ונעימה היא, ובין עצי הסרק חסרי הפרי הרוח שורקת ומייללת.
שאל את העצים לכך, ענו עצי הפרי: לנו פירות כבדים וטעימים. אנו לא יכולים להתנועע ברוח פן נזיק לפירותינו. אין אנו צריכים להשמיע קול, כי גם כאשר אנו שקטים, הכל באים אלינו כדי ליהנות מפירותינו.
ענו עצי הסרק: "לנו פירות קלים שאינם לאכילה. אנו מתנועעים מכל משב רוח קל. אם לא נשרוק ולא נשמיע קול, לא ישימו לב אלינו ולא ניראה".
כך גם הם בני האדם: הטובים והנבונים, אלא שהכל רוצים בהם, הם שקטים, צנועים ומשמיעים את דבריהם בשקט ובנחת. אבל הריקים והפוחזים, אלה שאין בהם כלום – צועקים ומדברים בקולי קולות, כדי שהכל ישימו לב אליהם.
