פעם היה איש בעל תיבת נגינה וקוף. לתיבה הייתה ידית מיוחדת: אדומה, חלקה וארוכה. האיש התפרנס מהופעות ברחוב בהם סובב את הידית, התיבה ניגנה והקוף רקד לצלילי המנגינות שבקעו מהתיבה. יום אחד הגיע לכפר אדם עם תיבת נגינה חשמלית וקופה יפיפייה. כמובן שכולם עברו לראות את ההופעות של הנגן עם התיבה החשמלית והקופה היפה. הנגן שלנו נשאר חסר פרנסה. באותו זמן התאהב הקוף בקופה. הנגן החליט לעזוב את הכפר כדי לחפש פרנסה במקום חדש. הקוף והנגן הלכו ביער. הקוף הולך ובוכה מגעגועים לקופה. האיש מרגיע את הקוף ואומר:" קוף טוב לא בוכה " והקוף ממשיך לבכות. האיש ממשיך להרגיע ושוב חוזר על המשפט:"קוף טוב לא בוכה" ושום דבר לא עוזר. הולכים והקוף בוכה, הולכים והקוף בוכה עד שברגע מסוים הקוף מת מצער ומגעגועים לקופה היפה. כל שנותר לאיש המסכן הוא לקבור את הקוף. תוך כדי חפירת הבור לקבורה הבין האיש שללא קוף אין לו גם צורך בתיבת הנגינה האדומה והחלקה והוא זרק אותה לתוך הבור. האיש מכסה את הקוף והתיבה אך ידית התיבה האדומה בולטת החוצה. על הידית רוצה האיש לתלות שלט לזכרו של הקוף ובו המשפט:" קוף טוב לא בוכה" אך השלט שבידיו קטן מידי ולכן הוא רשם את המשפט בראשי תיבות : קטל"ב. ברבות הימים צומחת הידית האדומה לעץ גדול עם גזע אדום וחלק כמו הידית וכולם קוראים לעץ ע"ש השלט שתקוע על הגזע – קטלב
