תאנה
הדבר היה לפני שנים רבות, רבות מאוד. כל הארץ הייתה אז ירוקה, כי הייתה מכוסה בעצים ובשיחים צפופים. והתאנה הייתה היפה שביניהם. עליה הרחבים פרשו צל סמיך וכהה על האדמה שמתחתיה. בחיק האדמה ציפו זרעי עשבי הבר לסתיו. הם בקשו לנבוט ולגדול, וכשבא סוף סוף היורה – והם נבטו – החלו עלעליהם הראשונים להתקפל ולא המשיכו בצמיחתם. מה קרה? צרה, צרה!
העשבים הרכים, שגדלו עשב תחת תאנתו, לא יכלו לצמוח, לא אבו לשמוח. עלי התאנה הרחבים הסתירו מפניהם את אור השמש. ועשבי הבר הקטנים אינם יכולים לצמוח ללא אור. אין הפרחים פורחים בממלכת הצל השחור. ראתה תאנתנו היפה, רחבת הלב והעלים, בצרת קטני עולם הצומח, ורחמיה הנצו, גם נכמרו. השירה עלייה ואמרה: – חממי שמש, והאירי לעשבים הרכים! ראו עצים רבים את מעשה התאנה ועשו כמותה – והשירו את עליהם אף הם. וכך באו לעולם העצים בני עם הנשירים, העומדים בעירום כל ימות החורף, ומאפשרים בענפיהם הערומים לשטיח הירק שלרגליהם לגדול ולצמוח. רק עם בוא האביב הם נזכרים בעצמם – ומתעטפים בבגד-עלים ירוק ויפה….
