מושל יפו מחמוד אבו נבוט היה נוהג מדי פעם לצאת אל מחוץ לחומות כדי לבקר ולראות את עושרו הגדול פרדסים ובארות מים. תמיד הקפיד לחזור לארמונו שבתוך מהחומות בזמן שלפני רדת הלילה, שכן פקודה יצאה מתחת ידו שיש לסגור את שער העיר לפני חשכה. כדי למנוע מגנבים וליסטים להיכנס פנימה ולהזיק לתושבים.
אחר צהרים אחד, יצא המושל אל מחוץ לחומה והסתובב בבוסתן הגדול שלו ולא שם את ליבו לכך שהשמש מתחילה לשקוע.
הוא אסף את עצמו והחל ללכת בחזרה העירה מהר ככל האפשר במטרה להגיע העירה לפני חשכה. למרות שחשב ואולי ידע שגם אם השער יהיה סגור בוודאי השומרים יפתחו לו את השער הגדול.
הוא טעה.
הוא הגיע אל השער והשער נעול.
דפק בחוזקה בנבוט על גבי השער וביקש שיפתחו בעבורו את השער. השומרים צעקו ממרומי המגדל שאין לפתוח את השער עם רדת החשכה לפי פקודתו המפורשת של המושל מחמוד אבו נבוט.
אהה – גם שם גנאי נתתם לי. פתחו השער אני הוא המושל.
צחקו השומרים ולא פתחו.
נאלץ מחמוד לישון בחוץ ליד השער עם כל שאר המאחרים בפחד שמא יגלה מישהו את קלונו.
בבוקר נפתח השער לרווחה וכל המאחרים נכנסו העירה. מחמוד קרא לקוואס שלו ושלח אותו לאסוף מיד אל כיכר העיר את כל תושבי יפו.
ראשית שיבח את השומרים על אשר קיימו את מצוותו ולא פתחו את השער לאחר רדת החשכה על הארץ, אך ציווה לתלותם מיד על אשר קיללוהו וקראו לו בשם גנאי. "אבו נבוט" וכי אין לו ילדים שצריכים לקרוא לו על שם הנבוט?
בנוסף אמר להם לתושבים "ארור בן ארור מי שייקח לבנו כלה מילדי יפו".
לאחר ימים אחדים כאשר נזכר שכל הלילה היה בחוץ ליד השער וכאשר היה צמא לא היה לו מה ואיפה לשתות קצת מים. בנה מיד סביל גדול ויפה ותלה עליו שלט ועליו את הציווי החדש שלו. "ארור בן ארור".
לפני שנים אחדות הגיעו לתל אביב עובדים ממדינת תורכיה והם נתבקשו לקרוא את הכתוב על השלט.
"מה שירצה אללה כך יהיה, בשם אללה הרחמן והרחום בנה מקום שתייה זה המושל הגדול והחכם והטוב מוחמד אגא א-שאמי בשנת 1230 להיג'רה.
היג'רה = הספירה המוסלמית.
1230 להיג'רה מתאים בערך לשנת 1815 לספירה הגרגוריאנית.
נבוט = אלה
קוואס = כרוז
