בעומק המדבר, במקום שבו הרוח יודעת לספר סיפורים טוב יותר מכל סופר, ישבה פעם דיונה אחת שהייתה שקטה במיוחד. לא בגלל שלא נשבה בה רוח—אלא כי היא הקשיבה.
שם, על שפת נחל יבש, הקים לעצמו צייר זקן מחסה קטן מאבנים שטוחות ושברי כורכר שהגיעו איכשהו רחוק מדי. הוא לא היה צייר של ערים. לא צייר של שווקים, לא של חומות ולא של חגיגות. הוא היה צייר של דבר אחד בלבד: היא.
אומרים שהאהובה שלו נעלמה במדבר ביום שבו השמיים היו כחולים מדי, כאילו מישהו צבע אותם בלי לחסוך. היא יצאה קדימה בצעד קל—כמו מי שמכירה את הדרך—והרוח קמה לרגע, הרימה וילון של חול, וכשהוא ירד… לא נשאר ממנה אפילו עקבה אחת, אפילו לא צל.
מאז הוא נשבע לעצמו שבועה מוזרה:
אם המדבר לקח אותה—המדבר יחזיר אותה.
לא בגוף, לא בקול, לא במגע.
לפחות בצבע.
בכל בוקר, עוד לפני שהשמש הייתה מספיקה לטפס מעל קו ההרים, הוא היה קם, מנקה את מכחוליו מחול, ויושב מול האופק כמו מול קנבס שאין לו סוף. הוא היה מצייר ציור אחד בכל יום. לא שניים, לא חצי. אחד. כמו תפילה.
והוא לא צייר “מדבר”. הוא צייר זיכרונות.
הוא התחיל תמיד מהשמיים.
כי היא אהבה להרים את הראש ולחייך, כאילו הכחול היה סוד שרק היא מבינה. הוא ניסה לשחזר את הכחול הזה—כחול שאינו רגיל: לא כחול של ים ולא כחול של בד. כחול של מבט.
אחר כך הוא היה מצייר את הדיונות.
לא כמו מפות מציירות דיונות, אלא כמו שהיא הייתה מסדרת את שערה—גל אחר גל, קו אחר קו. הדיונות אצלו היו תלתלים של אור: רכות, מתעקשות, מתפתלות. “ככה השיער שלה זז ברוח,” היה אומר לעצמו, “ככה בדיוק.”
ואז הגיע הצהוב.
הצהוב היה החלק הקשה, כי הוא לא היה צהוב של חול. זה היה צהוב של תכשיטים: צמידים דקים, עגילים קטנים, חרוזים נוצצים שהיו מתעוררים בכל פעם שהשמש נגעה בהם. הצהוב הזה לא היה צבע—הוא היה צליל. מן רשרוש עדין, כאילו מישהו מצחקק בתוך האור.
ואם כבר תכשיטים—אז גם אדום.
האדום של צעיף דק שהייתה עוטפת סביב הצוואר כשהלילות היו קרים. אדום עמוק, כמו לב שמנסה לא לשכוח את עצמו. הוא היה מערבב ומערבב, אבל משהו תמיד יצא “יפה מדי” או “חזק מדי”. והוא רצה את האדום שלה, לא את האדום של העולם.
את החום צייר מהידיים שלה.
מהשמש שהייתה יושבת עליהן אחר הצהריים, משאירה שיזוף קטנטן של חיים.
את הכתום צייר מהמדורה שהדליק לה פעם באמצע מסע, כשהיא רעדה מצחוק ואמרה: “במדבר אפילו האש נשמעת אחרת.”
והיה גם ירוק.
ירוק שלא אמור להיות במדבר, אבל היה אצלה. ירוק של אבן קטנה שמצא פעם באפיק נחל ונשאה בכיס כמו קמע. ירוק של תקווה קטנה, עקשנית, שמסרבת להתייבש.
כך עברו הימים.
יום ועוד יום ועוד יום.
ציור אחד בכל בוקר, געגוע אחד בכל ערב.
השמש עשתה קמטים בעורו.
הרוח עשתה קמטים בנשמתו.
הוא התחיל לדבר אל הדיונות כאילו הן מכירות אותה. לפעמים היה מצייר וממלמל:
“היום אני קרוב.”
ולפעמים:
“היום את רחוקה יותר.”
כאילו המרחק ביניהם לא נמדד במטרים—אלא בגוונים.
אלפי ציורים נערמו לידו.
לא על קירות, לא בגלריות. על אבנים שטוחות. על לוחות עץ שנשחקו. על בד שנקרע. על כל דבר שהסכים להחזיק צבע רגע לפני שהחול יבלע אותו.
ובכל ערב, כשהשמש הייתה יורדת כמו מטבע אחרון שנופל מהכיס, הוא היה מסתכל על הציור של אותו היום ושואל את עצמו את אותה שאלה:
“זה היא… או שזה רק אני?”
השנים התארכו.
יום אחד, בבוקר שקט במיוחד, הוא הרגיש שמשהו בו נשבר בעדינות. לא שבר של עצם—שבר של כוח. היד שלו רעדה יותר מדי, העיניים התעייפו מהניסיון “לתפוס” צבע שלא רוצה להיתפס. הוא צייר את השמיים—והכחול לא יצא. צייר את הדיונות—והן לא היו שערה. צייר את התכשיטים—והצהוב יצא חיוור, כמו זיכרון שנמאס לו לזרוח.
הוא הניח את המכחול.
והסתכל על המדבר.
המדבר הסתכל עליו בחזרה—בשקט הזה שלו שמרגיש כמו תשובה.
הוא קם מכיסאו. לאט, כמו מי שקם מאהבה ולא מעייפות. הוא הרים את הפלטה שלו—אותה פלטה שספגה שנים של ערבובים: כחולים, צהובים, אדומים, חומים, ירוקים, כתומים, לבנים, שחורים. פלטה של חיים שלמים שהצטמצמו למעגל אחד של צבעים.
הוא רצה רק לנשום.
רק להתרחק צעד.
רק להגיד למדבר: “די.”
אבל אז הרוח—אותה רוח שלקחה אותה—חזרה.
לא בסערה גדולה.
רק נשיפה אחת.
כמו לחישה.
והפלטה נשמטה מידיו.
היא נפלה על הסלעים ועל החולות, והצבעים נשפכו—לא כמו צבע נוזלי, אלא כמו אור שהחליט להתפזר. הכחול רץ אל הצללים והפך אותם עמוקים יותר, כמו שמיים שנשארו על האדמה. הצהוב נגע בגרגרי החול והדליק אותם, כמו תכשיטים קטנים שמישהו פיזר על דיונה. האדום התיישב בין השכבות כמו לב שסוף סוף מצא מקום לנוח. הירוק הסתתר בפינות—קטן, נדיר, אבל קיים—כמו תקווה שלא הסכימה למות. הכתום התערבב עם חום, כמו מדורה שלא כבתה באמת, רק הפכה להיות חלק מהנוף.
הצייר עמד שם, רועד, ולא ידע אם לבכות או לצחוק.
הוא הביט סביבו—והמדבר, בפעם הראשונה, לא היה רק מדבר.
הוא היה ציור.
ציור ענק, ללא מסגרת, שנמתח עד האופק.
הדיונות נראו פתאום כמו שערה.
השמיים ירדו אל הקרקע.
והחול עצמו—נוצץ כאילו ענדה אותו.
“אז ככה את חוזרת,” הוא לחש.
לא בקול.
בצבע.
אומרים שהוא נשאר עוד יום אחד.
לא צייר.
רק הסתכל.
ובבוקר שאחריו הוא הלך, לאט, אל תוך הנוף שצייר בלי ידיים.
ומאז, בכל פעם שמטיילים רואים סלעים וחולות צבעוניים במדבר, יש מי שאומר:
זה לא סתם מינרלים.
זה געגוע שנשפך והפך לנוף.
והמדבר?
הוא עדיין מצייר.
רק בלי מכחול.
