🐟 אגדה: מדוע הדגים בחרו לחיות במים
בעידנים קדומים, לפני שנולדו הימים, הנהרות והימים, חיו כל היצורים על אדמה אחת – מרחב אינסופי של אור, פריחה וחיים. הדגים אז לא שחו – הם הלכו. גופם היה כסוף ומבריק, רגליהם קצרות, והם נעו במהירות ובחן בין סלעים, עצים ונחלים יבשים.
בעלי החיים העריצו אותם. פין, מנהיג הדגים, היה חכם, שקט אך חד-עין. עצותיו נרשמו על קליפות עצים, וטקסי השלום שניהל השיבו שלווה בין עדרים יריבים. ככל שהשפעתם גדלה, כך גם צמחה הקנאה.
בצללים הארוכים של העמק, התקבצו אלו שנשאו עין רעה: העורב – נבון אך ציני, הנחש – חכם אך ערמומי, והצבוע – מתוחכם ורע לב. הם קראו לעצמם ברית היבשה, ונשבעו להפיל את שלטון הדגים.
אך לא בכוח – אלא בתחבולה.
הם שכנעו את שאר החיות שהדגים בוגדים. שהם בונים לעצמם נהר סודי שאיש לא יוכל לגשת אליו. שמאחורי הזוהר שלהם מסתתרת שאיפה להשתלט על כל היצורים. כך נזרעה המחלוקת, ונבטה האיבה.
יום אחד, בעת חג השלום הגדול, שבו נאספו כל היצורים, ניתנה ההזדמנות: הנחש טפטף רעל עתיק לשורשי עץ החיים, והעורב קרא בקול: "הדגים הרעילו את המקור שממנו כולנו שותים!"
בהלה פרצה. החיות התקיפו. הדגים נאלצו לברוח, מוקפים באש, עשן וחיות קצף.
אבל אז — ברגע שבו נראה היה כי הכול אבוד, קרה הבלתי-צפוי.
היבשה עצמה רעדה.
והמים — שלא נראו מאז תחילת הזמן — פרצו מתוך האדמה: נהרות עצומים, אדירים ונוצצים, שוטפים את השדות והעמקים.
היבשה עצמה בכתה, ואמרה לדגים:
"לא רציתי בכך. אבל אם אתם זקוקים למקום חדש — קחו אותי איתכם."
הדגים צללו אל תוך המים החדשים. גופם השתנה. רגליהם נעלמו, קשקשים גדלו. הם הפכו לבני-מים.
מלך הדגים הזקן אך החכם ריחף בפעם האחרונה מעל פני האגם, והשיב בקול רך:
"המים הם המקום היחיד שבו אי אפשר להבעיר שנאה. הם שוטפים הכול – גם כאב."
🌀 ומה על ברית היבשה?
העורב איבד את קולו. הצבוע הפך לבד, והנחש – גורש אל מתחת לסלעים.
ואילו הדגים?
הם שחו רחוק, אל ימים חדשים, ונשבעו –
שלא ישובו עוד ליבשה, עד שהיצורים של היבשה ילמדו מה זאת אהבה…
