סיפורו של "הטייס הראשון" לוקח אותנו הרחק אל מעבר למטוסים המודרניים, אל ימי המיתולוגיה שבהם החלום האנושי הגדול ביותר, לפרוש כנפיים ולעוף, הפך למציאות מופלאה, אך גם לטרגדיה שמהדהדת עד היום.
הכנפיים של דדלוס: אגדת הטיסה הראשונה בעולם
באי כרתים העתיק חי דדלוס, שהיה האדריכל והממציא הגאון ביותר בדורו. המלך מינוס הטיל עליו משימה בלתי אפשרית: לבנות מבוך כל כך מסובך, שאיש לא יוכל למצוא ממנו את הדרך החוצה – הלבירינט המפורסם, שבו נכלא המינוטאורוס (מפלצת שחציה שור וחציה אדם).
לאחר שסיים את המבוך, חשש המלך שדדלוס יגלה את סודותיו לאויביו, ולכן כלא אותו ואת בנו הצעיר, איקרוס, בתוך מגדל גבוה (או במבוך עצמו, לפי גרסאות אחרות). דדלוס הבין שכל דרך מילוט דרך הים או היבשה חסומה על ידי צבא המלך. הוא הביט בציפורים החוגות בשמיים והבין: "הדרך היחידה לחירות היא דרך האוויר".
דדלוס החל לאסוף בנחישות נוצות של ציפורים גדולות. הוא חיבר אותן בחוטים והדביק אותן בעזרת שעוות דבורים (דונג), עד שיצר שני זוגות של כנפיים ענקיות. לפני שהמריאו, הזהיר דדלוס את בנו איקרוס:
"הישמר לך, בני. אל תטוס נמוך מדי, כי לחות הים תכביד על הנוצות ותמשוך אותך למצולות. ואל תטוס גבוה מדי, כי חום השמש ימיס את השעווה המחזיקה את הכנפיים. טוס בנתיב האמצעי – אחרי".
הם זינקו מהמגדל והחלו לעוף. איקרוס הצעיר, שיכור מהחופש ומהיכולת המופלאה לרחף מעל הגלים, שכח את אזהרת אביו. הוא הרגיש כמו אל והמריא גבוה יותר ויותר, היישר אל השמש הבוערת. חום השמש החל להמיס את השעווה, ואיקרוס הרגיש את הנוצות נושרות מזרועותיו אחת אחרי השנייה. הוא נפנף בידיו הנואשות, אך ללא הכנפיים צנח בבת אחת אל תוך הים הכחול וטבע.
דדלוס האבל מצא את גופת בנו על שפת אי סמוך, קבר אותו שם וקרא לאי על שמו – איקריה, ולים שסביבו – הים האיקרי.
ידע מהשטח: בין מיתולוגיה למורשת ישראל
1. הר הטייסים – הנצחה בין שמיים לארץ:
בישראל, השם "טייסים" מקבל משמעות לאומית עמוקה. הר הטייסים שבהרי ירושלים הוא אתר ההנצחה המרכזי לחללי חיל האוויר הישראלי. באתר נמצאת אנדרטה הבנויה משאריות מטוס "נורסמן" שהתרסק שם במהלך מלחמת העצמאות (1948) בדרכו לסייע לירושלים הנצורה. השילוב בין אגדת איקרוס לבין הגבורה של טייסי ישראל מדגיש את הקשר הנצחי בין התעוזה לבין המחיר הכבד של הטיסה.
2. עין הטייסים (עין אל-ג'וז):
למרגלות ההר נמצא עין הטייסים, מעיין יפהפה הנובע בתוך נקבה. שמו המקורי, "עין אל-ג'וז" (מעיין האגוז), ניתן לו על שם עץ אגוז המלך הגדול שצומח שם. המעיין וההר הסמוך מהווים מסלול טיול המשלב טבע ישראלי טיפוסי – טרסות חקלאיות, עצי פרי ונוף עוצר נשימה – עם סיפורי מורשת קרב.
3. "תסביך איקרוס" (היבט פסיכולוגי):
בפסיכולוגיה ובספרות, המונח "לעוף קרוב מדי לשמש" הפך למשל ליהירות (היבריס) ולחוסר היכולת של האדם להכיר במגבלותיו. האגדה מזכירה לנו שהשאפתנות היא המנוע של הקידמה, אך ללא משמעת וזהירות, היא עלולה להוביל לנפילה כואבת.
4. התפתחות התעופה:
למרות הטרגדיה, חזונו של דדלוס לא מת. לאורך ההיסטוריה, מהשרטוטים של לאונרדו דה-וינצ'י ועד האחים רייט, האנושות המשיכה לנסות "להדביק נוצות". כיום, טכנולוגיית התעופה מבוססת על עקרונות אווירודינמיים מורכבים.
בארץ ישראל, השאיפה הזו לפרוש כנפיים נכתבה בדם ובברזל, והותירה לנו ציוני דרך שכל מדריך ומטייל חייבים להכיר. הנה ההמשך של "אגדת הטייסים", מהאימפריה העות'מאנית ועד להגנת תל אביב:
מהמבוך של כרתים אל חופי הארץ: ה"איקרוסים" שלנו
כשאנחנו עומדים מול הים או הכנרת, אנחנו לא רואים רק מים. אנחנו רואים את המקום שבו חלומות של תעופה פגשו את המציאות האכזרית. אם דדלוס היה "הטייס הראשון", הרי שהאנשים האלו היו הממשיכים שלו על אדמתנו.
1. האסון בכנרת: חלום ה"עזרה הלאומית" (1914)
בתחילת המאה ה-20, כשהמטוסים היו עדיין עשויים מבד ועץ, יצאו שני טייסים טורקים נועזים, פתחי ביי וצאדק ביי, למסע היסטורי מאיסטנבול לקהיר. המטוס שלהם נקרא "העזרה הלאומית", והוא אמור היה להיות פלא טכנולוגי שיעבור מעל ירושלים.
אך כמו איקרוס, גם הם נתקלו בכוחות הטבע. ב-27 בפברואר 1914, כשטסו מעל הכנרת, פגעה בהם רוח ה"שרקייה" המזרחית והעזה. המטוס התרסק ליד מה שהיום הוא קיבוץ האון. השניים נהרגו במקום, והיישוב היהודי בארץ, שהמתין להם בהתרגשות, התאבל יחד עם האימפריה.
הקשר בשטח: ליד קיבוץ האון עומדת עד היום אנדרטת הטייסים הטורקים. זהו עמוד אבן מרשים (אובליסק) שעליו פסלי עיטים שחורים, מקום מושלם לעצירה בסיבוב סובב כנרת כדי לספר על "התרסקות המטוס הראשונה בארץ ישראל".
2. הציפור של גן העצמאות: המגינים של תל אביב (1948)
חלפו 34 שנים, ובמלחמת העצמאות שוב נכתב סיפור על טייסים שיצאו אל הים ולא חזרו. ביוני 1948, ספינות מלחמה מצריות איימו להפגיז את תל אביב. אל מול האיום הזה המריאו שלושה מטוסים קטנים של חיל האוויר הצעיר.
באחד מהם היו הטייס דוד (אהרון-דוד) שפרינצק (בנו של יוסף שפרינצק, יו"ר הכנסת הראשון) והמטילן מתתיהו (מתי) סוקניק (אחיו של יגאל ידין). במהלך הקרב מול האוניות, מטוסם נפגע וצנח אל תוך גלי הים התיכון. גופותיהם ושרידי המטוס לא נמצאו מעולם. כאשר תטיילו בגן העצמאות בתל אביב (מצפון למלון הילטון), תראו אנדרטה יוצאת דופן: עמוד בטון גבוה ובראשו פסל מתכת של ציפור ענקית שחציה מטוס וחציה כנפיים טבעיות. הציפור הזו פונה מערבה אל הים, כאילו היא מחכה לשובם של דוד ומתי.
3. חבר אישי שלי: הטייס סרן יובל גליק
מאי 1991 מטוס "קורנס" (פאנטום) מטייסת 107 ("אבירי הזנב הכתום") המריא מבסיס חצרים לגיחת אימון תקיפה באזור רמת הגולן, המטוס טס נמוך מעל הכנרת, לפתע פגע במים והתרסק. שני אנשי הצוות, סרן יובל גליק ז"ל ורס"ן משה לשם נהרגו במקום.
שלוש פסקאות של סיכום:
1. הכנפיים כסמל לחירות:
מדוע אנחנו מקימים אנדרטאות של ציפורים וכנפיים? כי הטיסה היא הביטוי העליון לחופש. מאיקרוס שרצה לברוח מהמבוך, דרך הטייסים הטורקים שרצו לחבר את האימפריה, ועד לטייסי חיל האוויר שהגנו על הבית – הכנפיים הן תמיד הגשר שבין האדמה לשמיים, בין המציאות לחלום.
2. הים והכנרת – קברי הגיבורים:
יש משהו מצמרר בכך שאסונות הגדולים של ראשית התעופה אצלנו הסתיימו בתוך המים. המים בסיפורים האלו הם כמו הים האיקרי במיתולוגיה, הם בולעים את הגוף אך משאירים את האגדה חיה לנצח. האנדרטה בתל אביב והמצבה בכנרת הן ה"מצבות" של מי שאין להם קבר פיזי.
3. גן העצמאות והר הטייסים – נקודות תצפית אל העבר: לספר על איקרוס כשמביטים מהר הטייסים אל הים, או לעמוד תחת פסל הציפור בתל אביב בשקיעה, או על מצוקי הגולן ולהשקיף אל הכנרת, זה להראות למטיילים שההיסטוריה שלנו היא לא רק תאריכים, היא שרשרת אחת ארוכה של אנשים שהעזו לעוף גבוה מדי בשביל כולנו.
