אליהו הנביא הוא הדמות האהובה ביותר בפולקלור היהודי והארצישראלי. הוא ה"סופר-הירו" שלנו, הוא לא מת מעולם, הוא עולה בסערה השמיימה, והוא חוזר בכל פעם בדמות אחרת כדי לעזור לנזקקים או לבחון את ליבם של בני האדם.
אגדת אליהו והעני וארוחת סדר פסח
באחד הכפרים הגליליים, למרגלות הר מירון, חי פעם איש עני מאוד בשם שמואל. שמואל היה סתת אבנים פשוט, שידיו היו מיובלות מעבודה קשה אך ליבו היה רך כחמאה. ערב פסח הגיע, ובביתו של שמואל לא היה דבר – לא מצות, לא יין, ואפילו לא נר להדליק בו את החג. אשתו הביטה במדפים הריקים ובכתה, אך שמואל אמר לה: "אל תדאגי, ה' לא עוזב את חסידיו".
באותו זמן, בקצה השני של הכפר, גר גביר עשיר וקמצן. שולחנו היה עמוס בכל טוב, אך דלתו הייתה נעולה בבריח כפול בפני כל עני ומר נפש.
פתאום נשמעה דפיקה בדלת ביתו של העני. בפתח עמד זקן עייף, לבוש סמרטוטים, מקלו בידו ותרמילו על שכמו. "האם יש מקום לעובר אורח בליל הסדר?" שאל הזקן בקול חרישי.
שמואל לא היסס לרגע. "היכנס, אדוני! אמנם אין לנו הרבה, אבל המעט שיש לנו – שלך הוא". הם הניחו על השולחן לחם צר ומים, והתכוננו לקרוא בהגדה.
לפתע, הזקן הוציא מתרמילו מפה לבנה ופרש אותה על השולחן הרעוע. ברגע שהמפה נפרסה, קרה הנס: השולחן התמלא במנות ריחניות, מצות שמורות ויין משובח בבקבוקי זהב. הבית הישן הואר באור שכינה מופלא. כשסיימו את הסדר, הזקן נעלם כלא היה, אך השאיר אחריו שק קטן של מטבעות זהב.
השכן העשיר, שראה את האור בוקע מביתו של שמואל, רץ לשם בקינאה. כששמע את הסיפור, החליט שגם הוא רוצה "ביקור" כזה. בשנה הבאה, השאיר העשיר את דלתו פתוחה לרווחה וחיכה. כשעבר שם הזקן (שוב, בבגדי אביון), העשיר משך אותו פנימה וצעק: "תאכל מהר ותביא את הזהב!".
הזקן הביט בו בעיניים עצובות ואמר: "אליהו הנביא לא בא אל השולחן העמוס, הוא בא אל הלב הפתוח". ברגע אחד, כל האוכל שעל שולחן העשיר הפך לאפר, והזקן נעלם בתוך הערפל של הרי הגליל.
הקשר הישראלי: הכרמל ומערת אליהו
סיפורו של אליהו נטוע עמוק בנוף הגאוגרפי של ישראל:
-
סטלה מאריס ומערת אליהו: בחיפה, על צלע הכרמל, נמצאת המערה שבה לפי המסורת הסתתר אליהו בברחו מפני המלכה איזבל. זהו אתר מקודש ליהודים, נוצרים (כרמליתים), מוסלמים ודרוזים כאחד – עדות לכוחה המאחד של הדמות הזו.
-
מוחרקה (קרן הכרמל): המקום שבו התקיים המבחן הגדול בין אליהו לנביאי הבעל. התצפית משם על עמק יזרעאל היא אחת היפות בארץ, ומאפשרת לדמיין את האש היורדת מן השמיים.
-
כסא של אליהו: בכל ברית מילה ובכל ליל סדר אנחנו משאירים לאליהו "מקום". זו הדרך הישראלית לשמור על התקווה – תמיד יש סיכוי שהאורח הבא שידפוק בדלת יהיה המבשר של ימים טובים יותר.
אליהו הנביא מלוחם לזקן חביב
-
דמותו בתנ"ך: בסיפורי המקרא, אליהו מתואר כדמות קשוחה, קנאית וסוערת ("איש בעל שיער ואזור עור אזור במותניו"). הוא עוצר גשמים ומוריד אש.
-
השינוי בפולקלור: עם השנים, האגדות היהודיות "ריככו" את אליהו. הוא הפך מנביא זועם לסבא חביב, פותר בעיות, עוזר לעניים ומיישב מחלוקות (מכאן הביטוי "תיקו" – תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות).
-
המרכבה באוויר: אליהו הוא הנביא היחיד (חוץ מחנוך) שלא מת. הוא עלה "בסערה השמיימה" במרכבת אש וסוסי אש – מה שהפך אותו לדמות נצחית שנוכחת בכל דור ודור.
-
השם "תשבי" הוא הזדמנות מצוינת לספר על הקשר שלנו לעבר הירדן המזרחי. אליהו הוא "איש המדבר" – הוא מגיע מהגלעד הפראי אל מרכז הארץ כדי להוכיח את המלכים, והכינוי שלו מזכיר לנו שהוא תמיד נשאר קצת "תושב זר", אדם ששייך לשמיים יותר מאשר לאדמה.
