אגדת העכבר והמלכודת: מעגל החיים והגורל:
בכפר רחוק, על גבעה מרוחקת מן העולם, עמד ביתו של האיכר יונתן ואשתו הנדיבה, מרים. הם חיו בשלווה עם בעלי החיים שבחצרם: התרנגול ראובן, שהיה ידוע בקולו הרם ובמזג הרוח הגאה שלו; הכבשה רחל, שצמרה הלבן היה רך כענן; והפרה לאה, שהייתה גדולה וחזקה, ונתנה את החלב המתוק ביותר בכל הסביבה.
בקיר המטבח, מאחורי תנור האפייה הישן, חי עכבר קטן בשם משה. משה לא היה עכבר רגיל – עיניו היו חדות במיוחד וליבו היה אמיץ למרות גודלו הזעיר. הוא חי בביתו הקטן שנים רבות, והכיר כל סדק וחריץ בבית האיכר.
יום אחד, בשעת דמדומים, כאשר קרני השמש האחרונות צבעו את שמי הכפר בזהב ואדום, הציץ משה דרך החור בקיר. הוא ראה את האיכר יונתן ואשתו מרים פותחים חבילה שהביאו מן השוק בעיר. ידיו של יונתן רעדו מעט כשהוא פתח את העטיפה בזהירות.
לפתע, ליבו של משה החל לפעום בחוזקה. בתוך החבילה, נוצצת תחת אור המנורה, הייתה מלכודת עכברים. היא הייתה עשויה מתכת קרה וקפיץ מתוח, מוכן לטרוף את קורבנו באכזריות.
"אלוהים אדירים," לחש משה לעצמו, "זהו סופי! עליי להזהיר את כולם!"
בלב הולם, רץ משה דרך מחילה סודית אל החצר האחורית, שם התאספו בעלי החיים ליהנות מן הערב הנעים. הירח כבר החל לעלות, והטיל אור כסוף על החצר.
"שמעו נא! שמעו כולכם!" קרא משה בקול רועד, "יש מלכודת עכברים בבית! סכנה איומה מרחפת עלינו!"
ראובן התרנגול, שהיה עסוק בניקוי נוצותיו המפוארות, הרים את ראשו לרגע. עיניו הקטנות הביטו במשה בזלזול קל. הוא קישקש ברגליו בעפר וחפר מעט, כאילו מחפש תירוץ להתעלם.
"סלח לי, מר עכבר," אמר התרנגול בקול מתנשא, "אני מבין שזאת בעיה גדולה עבורך, אבל זה לא כואב לי בכלל. מלכודת עכברים נועדה לעכברים, ואני, כפי שאתה יכול לראות, אינני עכבר. גורלך אינו גורלי."
משה, מאוכזב אך נחוש, פנה אל רחל הכבשה, שרעתה בשלווה באחו. שערה הלבן זהר תחת אור הירח כמו כסף טהור.
"רחל," אמר משה, "יש מלכודת עכברים בבית. אנחנו צריכים לעשות משהו!"
רחל הרימה את ראשה ברכות, עיניה הגדולות היו רכות ומלאות חמלה, אך מרוחקות.
"סלח לי מר עכבר," השיבה בקול רך כמו צמרה, "אבל אני לא חושבת שאני יכולה לעשות יותר מאשר לבקש אותך בתפילותיי. אני חיה כאן בחוץ, בשדה, ואני תמיד מוגנת בגדר. מה אוכל לעשות נגד מלכודת עכברים? זוהי גזירת גורל שלך להתמודד עמה."
בייאוש גובר, רץ משה אל לאה הפרה, שעמדה שלווה ליד האסם, לועסת את העשב שקטפה מוקדם יותר.
"לאה!" קרא משה, "שמעת? יש מלכודת עכברים בבית! כולנו בסכנה!"
לאה הביטה מטה אל העכבר הקטן, עיניה הגדולות אדישות. היא לעסה את העשב לאט ובמתינות לפני שענתה.
"אבל האם אני בסכנה? אני חושבת שלא!" אמרה הפרה בקול עמוק וקליל. "אני גדולה מכדי להילכד במלכודת עכברים. אתה צריך לפתור את הבעיות שלך בעצמך, ידידי הקטן."
השמים כבר היו שחורים ומלאי כוכבים כשמשה חזר לביתו, מודאג ומדוכדך. לבו היה כבד כמו אבן והוא חש בודד מאוד. "איך יכולים הם להיות כה עיוורים?" חשב לעצמו, "האם לא מבינים שגורל אחד קושר את כולנו יחד בחווה הזאת?"
אותו לילה, כאשר השקט שרר ברחבי הבית והירח הגיע לשיא מסלולו בשמיים, נשמע לפתע צליל חד – נקישה חזקה של מלכודת העכברים שתפסה את קורבנה.
משה רעד במחילתו, מודה לאל שלא היה זה הוא שנלכד. מרים, אשת האיכר, שמעה את הרעש וקמה ממיטתה, חצי רדומה, כדי לבדוק מה תפסה המלכודת. היא הדליקה נר קטן והלכה אל המטבח.
בחושך המעומעם, לא הבחינה מרים שמלכודת העכברים לא לכדה עכבר, אלא את זנבו של נחש ארסי שהתגנב פנימה מן הגינה. הנחש, מלא כאב וזעם, התפתל והשתחרר מן המלכודת, ובתנועה מהירה כמו הבזק, נעץ את שיניו בקרסולה של מרים.
צעקתה קרעה את דממת הלילה. יונתן זינק ממיטתו ורץ אל אשתו, מוצא אותה רועדת וחיוורת על רצפת המטבח. כתם אדום התפשט על קרסולה, וסימני הנשיכה היו ברורים. בלי לאבד רגע, עטף יונתן את מרים בשמיכה, הרים אותה בזרועותיו החזקות ורץ אל הסוס. הם דהרו דרך הלילה החשוך אל בית החולים בכפר השכן.
ימים חלפו. מרים חזרה הביתה, אבל היא הייתה חלשה מאוד, והחום הגבוה לא הרפה ממנה. הארס של הנחש התפשט בגופה איטי כמו רעל נסתר. הרופא ביקר בביתם מדי יום, פניו מודאגות יותר ויותר.
"היא צריכה מרק מזין כדי להתחזק," אמר הרופא ליונתן. "מרק עוף טרי יחזק את רוחה ויחמם את גופה."
יונתן הנהן ברצינות. כשהרופא עזב, לקח יונתן את הסכין החדה ביותר שלו והלך אל החצר. עיניו היו אדומות מחוסר שינה ודאגה. הוא מצא את ראובן התרנגול מתהלך בגאווה ליד הלול.
ראובן הביט בעיניו של יונתן וידע מיד מה עומד לקרות. דמעה קטנה נצצה בעינו הצהובה כשהוא נזכר בדברי העכבר, אך היה מאוחר מדי.
מרים לא השתפרה למרות המרק. שכנים וחברים החלו להגיע לביקור, מביאים איתם מתנות קטנות ומילות עידוד. יונתן, רוצה להציע להם אירוח כראוי ולהכין ארוחה מזינה למרים, החליט לשחוט את רחל הכבשה.
רחל, כשראתה את יונתן מתקרב עם הסכין, הבינה לפתע את טעותה. היא נזכרה בעכבר הקטן ובאזהרתו. היא פתחה את פיה כדי לומר משהו, אבל היה מאוחר מדי.
הימים הפכו לשבועות, ולמרות כל המאמצים, מרים לא התאוששה. החום שלה עלה ועלה, עד שלילה אחד, בשקט כמו עלה נושר, היא נשמה את נשימתה האחרונה. יונתן ישב לצידה, אוחז בידה הקרה, לבו שבור לרסיסים.
הלוויה הייתה יקרה. יונתן השתמש בכל חסכונותיו, אך זה לא הספיק. בעיניים מלאות דמעות, הוא הוביל את לאה הפרה אל השוק. לאה, כשהבינה לאן הם הולכים, נזכרה בפתאומיות באזהרתו של משה. היא הביטה בעיניו של יונתן וראתה שם את הצער והייאוש.
"אני מצטערת, עכבר קטן," לחשה לעצמה, "לא הבנתי שכולנו קשורים זה בזה."
משה הקטן צפה בכל האירועים האלה ממחבואו. הוא ראה כיצד, אחד אחרי השני, התגשמו חששותיו בדרך שלא יכול היה לדמיין. כאשר החווה התרוקנה והשתררה בה דממה, יצא משה ממחבואו ועמד בחצר הריקה תחת אור הירח.
הוא הביט אל השמיים הכוכביים והבין – אין דבר כזה "הבעיה של מישהו אחר". כאשר אחד מאיתנו נמצא בסכנה, כולנו נמצאים בסכנה. אנחנו קשורים זה לזה במעגל החיים, כמו חוטים במארג גדול. אנחנו משפחה אחת גדולה, וכאשר חוט אחד נקרע, המארג כולו נחלש.
לאט לאט, החלו להגיע בעלי חיים חדשים לחווה. שגרת החיים חזרה, אך משה העכבר לעולם לא שכח את הלקח. ומדי ערב, הוא היה יוצא אל החצר ומספר את הסיפור לבעלי החיים החדשים – אגדת העכבר והמלכודת.
כי בסופו של יום, האגדה הזו לא הייתה על מלכודת עכברים בלבד, אלא על כך שגורלנו קשור יחד, ושלעולם, לעולם, אסור לנו לשכוח זאת.
