האגדה על אלון ואלה

האגדות על אלון ואלה: סיפורים של אהבת עולם

אגדה א': ברית האוהבים וההלך המסתורי

בלב הרי הגליל הירוקים, בבקתה דלה שקירותיה אבן וגגה זרדים, חיו אלון ואלה. הם לא היו צעירים בנפשם, אך אהבתם הייתה יוקדת כביום פגישתם הראשון. ידיהם היו מיובלות מעבודה קשה בשדות, אך בכל ערב, מול האש המלחשת בכיריים, היו יושבים זה לצד זו, נשענים זה על זה כצמד יונים.

לילה אחד, סערה נוראה התחוללה בחוץ. הגשם הכה בחלונות כמרגמות, והרוח השתוללה בין העמקים. לפתע, נשמעה דפיקה חלושה על הדלת. בפתח עמד הלך עני, סחבותיו קרועות, רגליו יחפות ומדממות מהסלעים, וגופו רועד מקור. זה היה "הכל יכול" בכבודו ובעצמו, שירד לבחון את רחמיהם של בני התמותה.

אלון ואלה לא היססו. הם הכניסו את הזר לביתם, אלון פשט את מעילו היחיד ועטף בו את האיש, ואלה הגישה לו את המרק האחרון שנשאר בסיר. הם ויתרו על מיטתם הצנועה וישנו על הרצפה הקרה, ובלבד שלאורח יהיה חם. בבוקר, כשהשמש הפציעה והאירה את הרי הגליל בזהב, פשט ההלך את סחבותיו והאור שבקע ממנו סימא את עיניהם. "מלאך אלוהים אני," אמר בקול שהרעיד את הלבבות, "ובשל חסדכם, אעניק לכם כל משאלה שתבקשו."

אלון הביט באלה, ובעיניה ראה את כל חייו. "אדוני," אמר בקול רועד, "לא עושר אנו מבקשים ולא כבוד. בקשתנו אחת היא: כשיגיע יומנו לעזוב את העולם הזה, אל תפריד בינינו. שגם במותנו נמשיך להיות מאוחדים, שלא יצטרך איש מאיתנו לבכות על קברו של האחר."

המלאך חייך חיוך מלא חמלה ונעלם. השנים חלפו, ויום אחד, כשהם עומדים חבוקים על פסגת ההר, הרגישו השניים שינוי מוזר. רגליו של אלון העמיקו אל תוך האדמה והפכו לשורשים חסונים, עורו הפך לקליפת עץ עבה ומחוספסת. אלה הרגישה כיצד זרועותיה הופכות לענפים עדינים המשתרגים בתוך ענפיו של אלון. הם לא מתו, אלא פשוט שינו צורה. הם הפכו לצמד עצים – האלון החסון והאלה המלטפת, ששורשיהם שלובים לנצח במעמקי האדמה וענפיהם מתנשקים בשמיים.

אגדה ב': המאבק על ליבה של מלכת החורש

בימים בהם העצים עוד ידעו לדבר וללכת, חיו שלושה אחים למשפחת אלון, כל אחד מהם גאה, עוצמתי ובעל נוכחות שונה. היה זה אלון התבור, בעל הקומה התמירה; אלון התולע, חובב האופנה והשינויים; ואלון המצוי, השקט והחסון מכולם. שלושתם היו אחוזים בלהבת תשוקה אחת: אהבתם לאלה, הנערה שיופייה האדמוני ושערה המתנפנף ברוח שיגעו את כל יושבי החורש.

אלה הודיעה על נשף חגיגי בלב היער, בו תבחר את בחיר ליבה. התחרות הייתה אכזרית. אלון התבור החליט שעליו להיראות כנסיך. הוא השקיע ימים בעיצוב שיערו, השתמש בשרף עצים יקר כדי לסלסל את תלתליו עד שכל קווצה נראתה כמעשה אמן, עגולה ומרשימה. הוא הגיע לנשף בראש מורם, בטוח שיופיו המוחצן יכניע את אלה.

אלון התולע, לעומתו, האמין בקיצוניות אחרת. הוא רצה להיראות נקי, חלק ומודרני. בערב הנשף הוא השיל מעליו את כל עליו, הוריד כל שמץ של שערה והופיע במראה חלק ומרענן, בטוח שחדשנותו תקסים את ליבה.

אך אלון המצוי לא עסק במראות. הוא הגיע מהשדה, עורו מחוספס מהשמש, בגדיו פשוטים ועליו ירוקים ומשוננים כפי שהיו מאז ומעולם. "אלה," אמר לה כשעמד מולה, "אין לי תלתלים מעוצבים ואיני מביא איתי אופנות חולפות. יש לי רק לב נאמן, שורשים עמוקים שיחזיקו אותך בסערה, ועלים שיישארו ירוקים עבורך גם כשהחורף יכה והשמש תיעלם."

אלה הביטה בשלושתם. היא ראתה את גאוות התבור ואת מוזרות התולע, אך כשמבטה פגש בעיניו של אלון המצוי, היא ידעה שמצאה את ביתה. היא השליכה את עצמה לזרועותיו, וברגע של תשוקה טהורה, הם הפכו לעצים. מאז, אלון התבור נשאר עם הבלוטים ה"מתולתלים" שלו, אלון התולע נשאר עירום בחורף מעליו, ואילו אלון המצוי ואהובתו האלה חיים בחיבוק תמידי, ירוקים ונאמנים זה לזו לנצח נצחים.

הקשר למציאות בטבע: חותם האהבה בשטח

• הזוגיות הבוטנית: בחורש הים-תיכוני, האלון והאלה הם ה"חברה" הדומיננטית ביותר. המערכת השורשית שלהם לעיתים כה שלובה, עד שקשה להפריד בין העצים מבלי לפגוע בשניהם – עדות חיה לאגדת הזוג הזקן.

• ספלול אלון התבור: אם תסתכלו על הבלוט של אלון התבור, תראו שהקשקשים שלו ארוכים ופרועים, נראים בדיוק כמו אותה תסרוקת "פרמננט" (סלסול) מושקעת מהאגדה.

• שלכת אלון התולע: אלון התולע הוא מין נשיר, ובחורף הוא נשאר עירום כליל מעלים, זכר לאותו ניסיון להיראות "חלק" ומיוחד בנשף הגדול.

• הנאמנות של אלון המצוי: כעץ ירוק-עד, האלון המצוי שומר על עליו בכל עונות השנה. הוא מספק צל והגנה לאלה הארצישראלית, שלעיתים מאדימה מרוב התרגשות (או בושה) בלבלוב האביבי ובשלכת הסתווית שלה.