
רמת הגולן שייכת לעם ישראל עוד מימי התנ"ך, בה ישבו שבט המנשה וממלכת ישראל. מאז ועד היום נלחם עם ישראל על הגולן ובינות לצוקי הבזלת השחורים עטור הגולן אתרי גבורה היסטוריים, מבצרים ואנדרטאות. (מבצר גמלא, הקרב בעמק הבכא, מוצב החרמון, תל פאחר, תל סאקי ועוד..) רק תזכרו בשיר "פגז אחרון התפוצץ ושתק… ילדה בגדות יצאה ממקלט" ותבינו את סיפור הגולן.
כיום נקרא המבצר על שם הגיבור התנ"כי נמרוד. השם הומצא על ידי הדרוזים, שהגיעו לאיזור זה לפני כ-150 שנה. היות והדרוזים לא ידעו למי לשייך המבצר העצום ומי בנה אותו, החליטו לתת לו את שמו של נמרוד, אחד מגיבורי האיסלאם. על פי המסורת הערבית, היה נמרוד היה נינו של נוח, גיבור מקראי וצייד מעולה.
הסופר האמריקאי מרק טויין אשר ביקר בישראל לפני כמאה שנה כתב על מבצר נמרוד: "נדמה לי שזאת החורבה היפה ביותר בעולם".
יתוש ויתושה בלי בושה
זוהי גרסה מרתקת ודרמטית במיוחד, שמחברת את המיתולוגיה העתיקה ישירות אל הגיאוגרפיה וההיסטוריה של צפון ארץ ישראל – מהחרמון ועד ביצות החולה.
הנה הניסוח המורחב והסוחף של האגדה, מוכן להדבקה בפרויקט שלך:
האגדה על ראשו של נמרוד: היתוש שהפך למכת המדינה
חלק א': אכזריותו של הצייד מהגולן
בימים קדומים, על פסגת צוק נישא למרגלות החרמון, שכן מבצרו האדיר של המלך נמרוד. נמרוד לא היה רק שליט, אלא צייד אכזר וחסר שובע. הוא לא צד כדי להשביע את רעבונו, אלא כדי להפגין את כוחו. יום אחר יום היה יוצא אל מרחבי הגולן והגליל, חמוש בחץ וקשת, ומכחיד כל חיה שנקרתה בדרכו. חורשי הצפון, שהיו פעם מלאי חיים ושאגות, הפכו לדוממים ומכוסי דם.
החיות הנותרות, רועדות מפחד, התכנסו לאסיפת חירום בלב יער עבות. "הוא יחסל את כולנו," זעק הצבי. תחילה שלחו את האריות, מלכי החיות, כדי להתעמת איתו, אך נמרוד צד אותם והפך את עורם לשטיח. שלחו את הנמרים הזריזים ואת הפילים העצומים – אך כולם נפלו חללים תחת חציו המושחזים ומוחו המעוות של הגיבור הרשע.
חלק ב': נשק יום הדין הזעיר
כשנראה היה שאפסו הסיכויים, נשמע קול דקיק ומזמזם מבין השיחים. זוג יתושים התייצבו מול מועצת החיות. "תנו לנו לנסות," זמזמו בביטחון, "אנחנו נכניע את נמרוד."
החיות פרצו בצחוק מר. "אתם?" שאג הדוב, "אנחנו, הגדולים והחזקים, נכשלנו, ואתם – שאפשר למעוך במחיאת כף אחת – אתם תנצחו את הגיבור האיום?". אך ביאושם, לאחר שלא נותרה כל ברירה אחרת, אישרו החיות ליתושים לצאת למשימה.
בלילה, כשהמלך נמרוד ישן במבצרו המבוצר, חמקו שני יתושים דרך חרכי האבן. בדייקנות של לוחמי קומנדו, חדר יתוש אחד לעומק אוזנו הימנית והשני לעומק אוזנו השמאלית.
חלק ג': 40 יום של שיגעון וסוף מדמם
נמרוד התעורר בצרחה. זמזום מחריש אוזניים הדהד בתוך גולגולתו. הוא ניסה להוציא אותם בעזרת מקלות, דפק את ראשו בסלעי הבזלת של המבצר עד שזב דם, התגלגל על הרצפה וזעק לשמיים – אך היתושים נשארו עמוק בפנים, מזמזמים ועוקצים ללא הרף.
במשך ארבעים יום וארבעים לילה לא עצם נמרוד עין ולא בא אוכל אל פיו. השיגעון השתלט עליו. כל רעש חיצוני נשמע לו כרעם, וכל רגע של שקט היה בלתי נסבל בגלל הזמזום הפנימי.
ביום הארבעים, כשהוא מותש ושבור, קרא נמרוד לנושא כליו האישי. "אני מתחנן בפניך," לילל המלך, "כרות את ראשי מעליי! איני יכול לשאת עוד את המלחמה הזו בתוך מוחי!". הנער סירב בבכי, אך נמרוד איים להורגו בייסורים. בחוסר ברירה, הניף הנער את חרבו ובמכה אחת התיז את ראשו של נמרוד.
הראש הכבד, עם הכתר שעדיין מונח עליו, התנתק מהגוף והחל להתגלגל במורד ההר התלול של מצודת נמרוד. הוא התגלגל מטה מטה, בין סלעי הגיר והבזלת, עד שנחת בחבטה עזה בלב הביצות הטובעניות של עמק החולה, שם התרבו והפכו למכת מדינה.
הקשר למציאות: המלריה וייבוש הביצות
האגדה הזו לא רק מספרת על נפילת עריץ, אלא מסבירה פרק דרמטי בתולדות ארץ ישראל:
-
מכת המלריה: על פי האגדה, היתושים שהיו בתוך ראשו של נמרוד לא מתו. הם החלו להתרבות בתוך הגולגולת המונחת בביצה, וממנה התפשטו רבבות יתושים לכל עמק החולה. היתושים הללו נשאו עמם את המלריה, שהפכה לסיוט של תושבי האזור במשך דורות רבים.
-
ייבוש החולה: כשעלו החלוצים לארץ ישראל, הם נאלצו להתמודד עם אותם "צאצאי היתושים של נמרוד". כדי להכניע את המלריה ולהפוך את העמק למקום יישוב, בוצע פרויקט ייבוש הביצות המפורסם – המלחמה המודרנית ביתוש שהחל את דרכו במבצר נמרוד.
-
מצודת נמרוד (קלעת אל-סובייבה): המבצר המרשים העומד עד היום מעל הבניאס נקרא על שמו של אותו מלך מיתולוגי. המטיילים במקום יכולים עד היום לדמיין את הראש מתגלגל מהצוק האדיר ועד לעמק הפרוש לרגליו.
- היתושים הם החיה הכי מסוכנת לאדם: יותר אנשים מתו ע"י עקיצות יתושים מאשר מכרישים, אריות וכל חיה אחרת.
-
היתושים בטבע: האגדה מזכירה לנו שגם הגיבור הגדול ביותר יכול ליפול בגלל היצור הקטן ביותר, ושחוסר איזון בטבע (ציד פראי) תמיד מוביל לאסון אקולוגי שחוזר בסופו של דבר אל האדם.