שערות שלומית
לפני שנים רבות מאוד היה בארץ מלך גדול ולו בת מקסימה. שולמית קראו לה, חמודה מאוד הייתה שולמית: עיניה גדולות ובהירות, שערה ארוך ומתולתל וחיוך לה מקסים ביותר. יום אחד יצאה שולמית לשוטט בהרים, לקטוף פרחים (אז עדיין לא היה חוק האוסר קטיף כזה…), ופגשה בנער צעיר רועה את הצאן. הזמין הנער את הנערה החמודה (שלא ידע שהיא בת מלך) לאכול איתו פיתה וזיתים, חלב בשבילה חלב כבשים טרי ושניהם התיידדו. וכך דאגה שולמית לחמוק בכל פעם מהארמון ולהיפגש ליד המעיין עם חברה החדש. התאהבו שני הצעירים זה בזו, אך דבר האהבה של ביתו נודע למלך והוא כעס מאוד: "ביתי המקסימה לא תינשא לרועה צאן פשוט! נסיך חשוב מעבר לים ביקש את ידה ולו תהייה לאישה!". שולמית, שאהבה מאוד את אבא שלה, סירבה לוותר על בחיר ליבה. "אבא" אמרה "אני אוהבת אותו ולא את הנסיך מעבר לים שאינני מכירה, תן לי בבקשה להינשא לאהוב ליבי". אבל המלך הקשיח את ליבו וכלא את ביתו בארמון, כדי למנוע ממנה להוסיף ולהיפגש עם רועה הצאן העני וחסר הייחוס. אך שלומית ברחה מהארמון, פגשה את אהובה ושניהם יחד החליטו לברוח לארץ רחוקה, בה יוכלו להינשא ולחיות יחד. שלח המלך גדודי פרשים בעקבות הבורחים, לתפוס את הבחור החצוף ולהכניסו לכלא ואת בת המלך להחזיר לארמון. כמעט הגיעו הרודפים אל זוג האוהבים, כשאלה הגיעו לפינה רחוקה בהרים, שם בין הסלעים פיכה לו מעיין קטן, כשהוא זורם מתוך מערה אפלה. עמדו שניהם אובדי עצות ולא ידעו מה לעשות, ופתאום שמעו את המערה קוראת להם: "בואו יקירי, היכנסו אלי ואסתיר אתכם מהרודפים". השניים לא היססו וקפצו במהירות לתוך המערה, כי הפרשים כבר עצרו את הסוסים, ממש לצד המעיין הקטן. אבל מרוב מהירות נשאר חלק משערה הארוך והמתולתל של שולמית מחוץ למערה. כדי להסתירו צבעו אותו המעיין והמערה במהירות בירוק, עד שנראה כמו צמח הגדל מתוך הסלע.וכך עד היום – לא הצליחו הפרשים למצוא את זוג האוהבים, כי כל המעיינות שבהרים מגדלים את הצמח הנקרא "שערות שולמית", כדי להסתיר את המקום בו חיים באושר רב שולמית ואהובה.
