אגדת הגמל שחיכה עשור לנקמה

הנה אגדה שכל פעם שאני מספר אותה ליד המדורה, האנשים מסתכלים על הגמלים שלהם קצת אחרת. היא עוסקת בתכונה הכי מפורסמת (ומפחידה) של הגמל: הזיכרון שלא דוהה.

אגדת הגמל שחיכה עשור לנקמה

במאהל של שבט א-זלאביה חי פעם סוחר גמלים קשוח בשם חאלד. חאלד היה איש עשיר, אבל ליבו היה יבש כמו האדמה בשיא הקיץ. הוא התייחס לגמליו כאל מכונות; הוא היה מעמיס עליהם משאות כבדים מדי, מזרז אותם במכות שוט, ומקמץ במים גם בימים החמים ביותר.

מבין כולם, היה לו גמל אחד, זכר חסון וגאה בשם סופיאן. יום אחד, כשיצאו למסע ארוך בערבה, סופיאן כשל תחת כובד המשא. חאלד, במקום להקל עליו, הכה אותו מכה אחת כואבת במיוחד בראשו, ממש בין העיניים. סופיאן לא צעק. הוא רק נעמד, השיר מבט ארוך וקפוא לעבר חאלד, והמשיך ללכת.

שבע שנים עברו. חאלד כבר מזמן שכח את אותו יום בערבה. הוא הפך לאיש זקן ונינוח יותר. לילה אחד, כשהשיירה חנתה ליד באר עתיקה, חאלד ישן תחת כיפת השמיים. פתאום הוא התעורר מתחושה מוזרה – צל כבד כיסה אותו.

הוא פתח את עיניו וראה את סופיאן עומד מעליו. הגמל לא זע, אבל מבטו היה בדיוק אותו מבט מאותו יום בערבה. חאלד נבהל; הוא הכיר את המנהג של גמלים נוקמים. הוא פשט את גלימתו (העבאיה), הניח אותה על ערימת חול כדי שתישמר צורה של אדם ישן, והתחבא מאחורי סלע סמוך.

סופיאן התקרב ל"אדם" השוכב, החל לרמוס את הגלימה בטירוף, לנשוך את הבד ולמחוץ אותו תחת משקלו הכבד. הוא לא הפסיק עד שהגלימה הייתה קרועה לגזרים בתוך החול. רק אז, הגמל נעמד, פלט אנחת רווחה עמוקה, ופנה ללכת.

למחרת, כשחאלד ניגש לסופיאן, הגמל הביט בו. אומרים שבאותו רגע, כשסופיאן ראה שחאלד עדיין חי, הוא פשוט צנח ומת במקום. ליבו לא עמד בזה שהנקמה לא הושלמה. מאז, הבדואים אומרים: "תיזהר מהחוב של הגמל – הוא לא מבקש ריבית, הוא מבקש את הקרן".

ידע מהשטח: ספינת המדבר

• הדבשת היא לא מיכל מים: זהו המיתוס הנפוץ ביותר. הדבשת היא מאגר של שומן. השומן מספק לגמל אנרגיה כשיש מחסור באוכל, והפיכתו לאנרגיה משחררת גם מעט מים לתאים. המים ה"אמיתיים" של הגמל נמצאים במחזור הדם שלו, שמסוגל להחזיק מעמד גם כשהוא מאבד 30% ממשקל גופו (אדם ימות ב-10%).

• העפעף השלישי: לגמל יש עפעף שלישי דק ושקוף שנסגר הצידה. זהו ה"ווישר" של המדבר – הוא מאפשר לו לראות דרך סופות חול מבלי שהגרגירים יפצעו את העין.

• למה הוא נראה כל כך מתנשא? לפי אגדה מוסלמית, לאלוהים יש 100 שמות. בני האדם מכירים רק 99 מהם. השם ה-100, הנסתר והקדוש ביותר, ידוע רק ליצור אחד עלי אדמות – הגמל. זו הסיבה שהוא תמיד מסתכל על כולם מלמעלה בחיוך קטן של "אני יודע משהו שאתם לא".

הזיכרון: גמל אכן מסוגל לזכור אדם שפגע בו שנים רבות קודם לכן. בדואים מנוסים לא יתנו לאדם שהכה גמל לישון בקרבתו מבלי הגנה.

בעוד שבעברית יש לנו "גמל" ו"נאקה", השפה הערבית היא חגיגה של דיוק. ישנם מעל 160 שמות שונים לגמלים, והם משתנים לפי כל פרט קטן:

• לפי גיל: יש שם לגמל בן שנה ושם אחר לגמרי לגמל בן חמש.

• לפי תפקיד: גמל לרכיבה ("זמול") אינו דומה לגמל למשא.

• לפי צורת הליכה: יש שמות שמתארים את הקצב של הגמל – אם הוא מדדה, רץ או "מפליג" בחולות. זה מראה עד כמה הגמל הוא לא רק רכוש, אלא בן משפחה ושותף לגורל.

3. ה"זהב הלבן" של המדבר (חלב הנאקות)

במקום שבו אין ירקות ופירות, הטבע יצר פתרון פלא. חלב הנאקות נחשב לתרופה של המדבר:

פצצת ויטמינים: הוא עילוי תזונתי, עם כמות ויטמין C הגבוהה פי שלושה מחלב פרה.

בריאות בסיסית: הוא דל מאוד בשומן וקל לעיכול.

תרופה טבעית: במדבר משתמשים בו לחיזוק המערכת החיסונית ולטיפול במחלות בטן. עבור הנוודים, שלוק אחד של חלב נאקות הוא ההבדל בין חולשה להישרדות.

אגדת הדינר והחלב

מספרים על סוחר עשיר שאיבד את דרכו בנגב. הוא היה גוסס מצמא כשמצא מאהל בדואי. המארח הגיש לו קערת חלב נאקות צוננת. הסוחר, שרצה להודות לו, הושיט לו דינר זהב. הבדואי דחה את היד שלו ואמר: "חלב נאקה לא קונים בזהב. חלב הוא חיים, וחיים נותנים רק במתנה. שמור את הדינר שלך למי שמוכר דברים שאין להם נשמה".

החיים של הבדואים במדבר הם מלאכת מחשבת של התאמה לטבע כל חפץ וכל מנהג הוא תוצאה של אלפי שנות ניסיון.

1. הכאפייה והעקאל: לא רק אופנה

רבים רואים בכאפייה סמל פוליטי, אבל במקור היא ארגז הכלים של המדבר:

• העקאל (החבל השחור): ידעת שהעקאל הוא בכלל "בלם יד"? במקור, זהו החבל ששימש לקשירת רגלי הגמל בזמן חניה. כשיוצאים לדרך, לא היה איפה לשים את החבל, אז פשוט כרכו אותו על הראש.

• הכאפייה כמסיכה: בזמן סופת חול, הכאפייה משמשת כמסננת. הקפלים שלה יוצרים שכבות של אוויר שמונעות מחול דק לחדר לריאות.

• סימנים חברתיים: צורת הקשירה (ה"עממה") מעידה על מצב הרוח: קשירה הדוקה מסמלת מוכנות לקרב או עבודה קשה, וקשירה רפויה מסמלת מנוחה ואירוח.

2. "בית שער": האוהל שנושם

האוהל הבדואי עשוי מצמר עיזים שחור, ויש לו תכונות פיזיקליות מדהימות:

• מזגן טבעי: בקיץ, הבד של האוהל נמתח והופך ל"רשת" המאפשרת לאוויר ולקרני אור קטנות לעבור, מה שיוצר אוורור מקסימלי.

• מטרייה אטומה: בחורף, כשיורד גשם, סיבי הצמר מתנפחים מהלחות. האריגה הופכת צפופה ואטומה לחלוטין למים.

• החלוקה המגדרית: האוהל מחולק תמיד ל"שיק" (גברים) ו"מחרם" (נשים). המעבר ביניהם הוא טאבו מוחלט לזרים.

3. מציאת מים: הבלשים של הטבע

איך מוצאים מים במקום שנראה כמו תנור?

• הצמחייה כשלט חוצות: הבדואי מחפש צמחים כמו קנה או שיח' (לענה), המעידים על מי תהום גבוהים.

• ציפורים כמרגלות: מעוף של ציפורים מסוימות (כמו הקטות) בשעות הבוקר המוקדמות או הערב המאוחרות תמיד מצביע לכיוון מקור מים.

• ה"רג'ם": ערימות האבנים שאתה רואה בנגב? הן לא סתם. לעיתים הן מסמנות בור מים נסתר שנמצא בקרבת מקום, מוכר רק ליודעי סוד.

4. המטבח המדברי: "ליבּה" וקפה

• הליבּה (לחם אפר): זהו לחם שנאפה ישירות בתוך הגחלים והאפר של המדורה. הוא יוצא פריך, נקי מחול (באופן מפתיע) ומחזיק מעמד ימים ארוכים בנדודים.

• המרור והמתוק: הקפה הבדואי תמיד יהיה מר (ללא סוכר), כדי לסמל את קשיי החיים. לעומתו, התה תמיד יהיה מתוק מאוד, כדי לסמל את מתיקות האירוח.

5. שידוכים: אהבה תחת כיסוי

בחברה שבטית סגורה, השידוכים הם עניין אסטרטגי:

• "המוהר": החתן משלם למשפחת הכלה מוהר (לרוב בגמלים או כסף). זהו לא "קנייה", אלא ביטוח כלכלי לאישה למקרה של גירושין או התאלמנות.

• שידוך קרובים: המנהג המועדף הוא נישואין בתוך החמולה (בן דוד לבת דוד), כדי לשמור על האדמה ועל כוח השבט מלוכד.

• הקשר השקט: אומרים שבזמנים עתיקים, נערה בדואית שרצתה לרמוז לנער שהיא מעוניינת בו, הייתה משאירה "סימן" קטן ליד בור המים – כמו צדף מיוחד או קשר מסוים בצעיף.

6. מידע נוסף:

• ה"כוחל": הבדואים (גם הגברים!) שמים כוחל שחור סביב העיניים. זה לא בשביל היופי – הכוחל מגן על העין מפני הקרינה החזקה של השמש ומונע דלקות עיניים מהחול.

• שמות להטעיה: לעיתים נותנים לילד שם "מכוער" או "רע" (כמו 'כלב' או 'זאב') כדי להבריח את העין הרעה ולבלבל את מלאך המוות.

• הגמל לא שוכח: בדואים מאמינים שלגמל יש זיכרון של פיל ונקמה של מאפיונר. אם פגעת בגמל, הוא יחכה לרגע הנכון (גם שנים אחר כך) כדי להחזיר לך.