אודיסאוס והקיקלופים: מאבק ההישרדות

הלילה ירד על חופי סיציליה השוממים. אודיסאוס, מלך איתקה הנודד, עמד על חרטום ספינתו וסקר את האופק. עיניו הנוצצות שיקפו את האש הפנימית שבערה בו – געגוע עז לפנלופה אשתו האהובה, שהמתינה לו באיתקה הרחוקה. עשר שנים חלפו מאז נפילת טרויה, ועדיין הדרך הביתה נראתה רחוקה מתמיד.

"אדוני," לחש אוריאלוס, אחד מלוחמיו הנאמנים, "האנשים רעבים. המזון אזל."

אודיסאוס הנהן בכובד ראש. אחריות כבדה רבצה על כתפיו – להשיב את אנשיו בשלום לביתם, לנשותיהם, לילדיהם. כל החלטה שקיבל הייתה הבדל בין חיים למוות.

"נעגון בחוף הזה," החליט. "אני אוביל קבוצה לחיפוש מזון ומים."

המערה הגדולה שהתגלתה בצלע ההר נראתה כמקלט מבטיח. היא הייתה מוקפת בעדרי כבשים שמנות וסירי גבינה ענקיים מלאו את פנים המערה. אך השמחה הייתה מוקדמת מדי.

"אנחנו לא לבד," לחש פריקס, תוך שהצביע על עקבות ענקיים בחול.

"ניקח מעט אוכל ונעלם," הציע אחד הימאים.

אודיסאוס הרגיש דחף להסכים, אך תמונתה של פנלופה עמדה לנגד עיניו. היא תמיד העריכה את יושרו. "לא," אמר בקול נחוש. "נמתין ונבקש רשות מהבעלים."

הרעם של צעדים כבדים היה הסימן הראשון לאסון המתקרב. דמות עצומה חסמה את פתח המערה – פוליפמוס הקיקלופ, שגובהו כגובה שלושה אנשים, עם עין יחידה במרכז מצחו, דומה לעין סערה אפלה.

"אורחים?" רעם קולו. "או גנבים?"

"לא גנבים, אדוני," ענה אודיסאוס באומץ, למרות האימה שאחזה באנשיו. "ימאים אבודים המבקשים מחסה ומעט מזון בשם זאוס, מגן האורחים."

צחוק מחריד מילא את המערה. "זאוס? אנחנו הקיקלופים לא מפחדים מהאלים!"

בתנועה מהירה שלא תאמה את גודלו, פוליפמוס תפס שניים מאנשי אודיסאוס וריסק את גולגלותיהם בסלע. אודיסאוס זינק קדימה, חרבו שלופה, אך נעצר – החרב לא תועיל מול יצור שכזה. יתרה מכך, הקיקלופ הטיל סלע ענק שחסם את פתח המערה. הם היו לכודים.

בזמן שפוליפמוס ישן, אודיסאוס לחש לאנשיו, "זכרו את מי שמחכה לכם בבית. לא נמות כאן."

"אבל איך נימלט?" שאל אחד בייאוש.

עיניו של אודיסאוס נצצו בחוכמה עתיקה. "בתחבולה."

כששאל הקיקלופ למחרת את שמו, ענה אודיסאוס, "שמי אף אחד." הוא הציע לענק יין מתוק שהביא מהספינה. "טעם מהמתנה שהבאתי לך."

הקיקלופ, שמעולם לא טעם יין, שתה בתאווה עד שנפל שיכור. בשקט, אודיסאוס ואנשיו חידדו קורת עץ ארוכה והלהיטו את קצה באש עד שלהט כגחלת.

"כולנו או אף אחד," לחש אודיסאוס לאנשיו בעת שהרימו יחד את הקורה הבוערת. "אם ניכשל, נמות יחד. אם ננצח, נחזור הביתה יחד."

בתנועה אחת מתואמת, הם תקעו את הקורה הלוהטת לתוך עינו היחידה של הענק. זעקת הכאב הנוראה הדהדה בהרים וקיקלופים אחרים התקבצו מחוץ למערה.

"מי פגע בך?" קראו.

"אף אחד!" זעק פוליפמוס. "אף אחד פגע בי!"

"אם אף אחד לא פגע בך," ענו בבלבול, "אז זו בוודאי מחלה שנשלחה מהאלים." והם הלכו להם.

בבוקר, הקיקלופ העיוור פתח את המערה כדי לשחרר את עדרו לרעייה, ממשש כל כבשה שיצאה. אודיסאוס לחש לאנשיו תוכנית נועזת – הם יצאו כשהם קשורים תחת בטני הכבשים, חבויים מידיו הממששות של הקיקלופ.

כשאודיסאוס, האחרון לצאת, חמק אל החופש, הוא חש את דופק החיים בגופו. הם רצו אל הספינה והתכוננו להפליג במהירות. לבו של אודיסאוס נצבט – אמנם איבד אנשים יקרים, אך רבים ניצלו. בזכות תושייתו, בזכות אחדותם, בזכות הנחישות לשוב הביתה.

אך אז, בגאווה שהייתה מגרעותיו הגדולה, קרא אודיסאוס לקיקלופ העיוור: "דע, פוליפמוס, כי לא 'אף אחד' עיוור אותך, אלא אודיסאוס מלך איתקה!"

זעמו של פוליפמוס היה נורא. הוא השליך סלעי ענק שכמעט וטיבעו את הספינה, וקרא לאביו פוסידון שיקלל את אודיסאוס שלעולם לא ישוב לביתו.

בעוד הספינה מתרחקת מהחוף, אודיסאוס הביט באנשיו. עיניהם היו מלאות באימה מהסכנה שחמקו ממנה, אך גם בהכרת תודה ואמון במנהיגם.

"אדוני," אמר אחד מהם, "מדוע חשפת את זהותך? עתה יקלל אותנו פוסידון."

אודיסאוס הביט אל האופק, לכיוון איתקה הרחוקה, שם המתינה פנלופה. "כי אני אודיסאוס," ענה בשקט. "ואני רוצה שהיא תדע שאני שב אליה. מי שאני, לא סתם 'אף אחד'."

שמש שקעה באופק ואודיסאוס ידע שהדרך הביתה עוד ארוכה. מבחנים רבים עוד לפניהם, אך נחישותו לשוב אל פנלופה האהובה, והמחויבות העמוקה להשיב את אנשיו הביתה בשלום, היו עמוקים מהים עצמו.

"הפליגו," הורה. "הפליגו לקראת הבית."