עץ הזית הוא אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ובימי קדם נקראה הארץ "ארץ זית שמן". גם כיום משופעת ארצנו כרמי זיתים, הנפוצים בעיקר בגליל ובשומרון. עץ הזית נחשב כעץ מקודש והיה נערץ בשל תפארתו, רעננות עליו ירוקי-העד, וחוסן שורשיו החודרים גם לתוך סלע קשה.
הנביא ירמיהו מתארו כך: "זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך" (ירמיהו יא, ט"ז). המרשימים שבעצי הזית הם העצים הקשישים, המכונים בפי הערבים "זיתון רומי" –היינו עצי זית שמתקופת הרומאים.
רבים מעצים זקנים אלה הם מקומטים וחלולים, וגילם המופלג ניכרת מייד. אולם למרות זאת, עדיין חסון גזעם וחופתם ירוקה ומלבלבת. הניגוד בין הגזע הנבוב ושפע העלווה והפרי הביא להולדתה של אגדה מקסימה:
האגדה על הזית היא סיפור על ההבדל שבין אבל חיצוני, רועש וראוותני, לבין יגון פנימי, שקט וחורץ חיים. הנה עיבוד מותח ודרמטי לאגדה הקדומה:
אגדת הזית העתיק ומות הנביא
השמועה פשטה בעולם כמו רוח פרצים קרה. היא עברה בין ההרים, חצתה ואדיות ולחשה בין צמרות העצים: הנביא הזקן נפטר ואיננו.
הטבע כולו נעתק מנשימתו. דממה כבדה, מעיקה, השתררה על פני האדמה. ואז, החלה הקינה הגדולה. עצי הפרי, המהודרים שבגליל ובשומרון, לא יכלו לשאת את הכאב. התאנה החלה להשיר את עליה הרחבים בבכי מר, הרימון פלט את פירותיו האדומים לאדמה כאילו היו טיפות דם, והגפן השילה את ענפיה הירוקים עד שנותרה עירומה ורועדת מול פני השמיים.
"הביטו בנו!" זעקו עצי השלכת. "ראו כמה מר גורלנו! יופיינו אבד, עלינו נמקים בעפר. אין אבל כבד משלנו."
השתיקה של המלך
במרכז המטע עמד הזית. הוא היה העץ הזקן מכולם, "זיתון רומי" שראה דורות חולפים ואימפריות קורסות. אך בעוד כל העצים סביבו עמדו בשלכת שחורה, הזית נותר ירוק. עליו הכסופים המשיכו לרצד ברוח, וחופתו נותרה עבותה ומרשימה כתמיד.
העצים האחרים הביטו בו בזעם. "בוגד!" קראה התאנה המצומקת. "אתה, שקראו לך מלך העצים, עומד כאן ברעננותך? האם ליבך עשוי אבן? האם מות הנביא אינו נוגע בך?"
הזית שתק. ענפיו לא זעו.
"ראה אותנו," הוסיף הרימון בבוז, "אנחנו קורעים את בגדינו הירוקים לאות אבל, ואתה מתהדר בעלווה של חג. הבושה תכסה את גזעך!"
הקריעה מבפנים
לפתע, נשמע קול נפץ עמום, כמו סלע שנשבר במעמקי האדמה. גזעו החסון של הזית החל להתעוות. קמטים עמוקים וכהים נחרשו בבשר העץ בזמן אמת, מתפתלים זה בזה כמו חבלים של ייסורים.
העצים השתתקו. הם ראו כיצד מרכז הגזע של הזית מתחיל להצטמק, להיפתח ולהתרוקן. חלל גדול ושחור נפער בלב העץ, כאילו יד נעלמה עקרה מתוכו את נשמתו.
"אל תשפטו את מה שעיניכם רואות," לחש הזית בקול סדוק ומיוסר. "צערכם הוא צער של בגד. אתם השלתם את עליכם, אך בעוד חודשים ספורים, עם בוא הגשם, תצמיחו עלווה חדשה ותשכחו את יגונכם. הצער שלכם הוא חיצוני, זמני, בן-חלוף."
הוא נאנק, והחלל שבתוכו התרחב עוד יותר. "אני, צערי אינו לראווה. אני לא יכול להשיר את עלי הירוקים, כי נאמנותי היא נצחית. אך הביטו פנימה… ליבי נשבר. מוח גזעי נמק מהבשורה המרה. החלל הזה שאתם רואים בתוכי לא ייסגר לעולם. אני אשאר ירוק מבחוץ כדי להמשיך ולתת פרי לעולם, אך מבפנים – אני אהיה חלול לעד."
מורשת של אבן ועץ
מאותו יום, הפך הזית לסמל של יראה עמוקה. המאמינים שהגיעו למטעים ראו את הגזעים המקומטים והנבובים של הזיתים העתיקים, והבינו: ככל שהעץ חלול יותר, כך צערו היה עמוק יותר.
בגן גת שמנים בירושלים, תחת צלם של שמונת הזיתים הקשישים בעולם, האדמה עדיין זוכרת. שם, בין הגזעים שרוחבם עולה על שני מטרים של פיתולים וחללים, אפשר להבין את סודו של הזית: הגוף יכול להישאר חסון, העלווה יכולה להישאר ירוקה, אך הלב… הלב יודע לספר את הסיפור האמיתי של האובדן.
עובדות על עץ הזית:
-
זיתון רומי: השם ניתן לעצים עתיקים מאוד, לעיתים בני מאות ואף אלפי שנים. המחקר המדעי מתקשה לתארך אותם במדויק בגלל החלל הפנימי (הטבעות נעלמות), אך ברור שהם מהיצורים החיים העתיקים ביותר בארץ.
-
גת שמנים: השם "גת שמנים" מגיע מהמילה הארמית "גת שמנא" – המקום שבו הפיקו שמן זית. שמונת העצים שם נחשבים למוקד עלייה לרגל עולמי.
-
יכולת הישרדות: הזית הוא "שורד" אולטימטיבי. גם אם הגזע חלול או נשרף, השורשים מסוגלים להצמיח "חזירים" (ענפים חדשים) ולהתחיל את חיי העץ מחדש.
