חיננית – הדייזי הקטן של הילדות
שם עברי: חיננית (כמה מינים, למשל חיננית הבתות)
שם מדעי נפוץ: Bellis spp.
משפחה: מורכבים
אזורי תפוצה: אזורים קרירים יותר, מדשאות, חורש פתוח, בתות, וגם בגינות.
תקופת פריחה: חורף–אביב (תלוי במין ובמיקום).
החיננית היא הפרח שתמיד נראה כאילו ציירו אותו בספר ילדים: עיגול צהוב במרכז, מסביב עלי כותרת לבנים, לפעמים עם גוון ורדרד בקצותיהם, ועלים ירוקים קטנים בבסיס.
היא נמוכה, צנועה, לא מתבלטת כמו כלנית או שקד פורח, אבל כשיש שטיח של חינניות – זה נראה כמו שמיכה לבנה־צהובה קטנה על הדשא.
תרבות, משחקים ורפואה עממית
באירופה הפכה החיננית לסמל של תמימות ונעורים. ילדים חיברו ממנה שרשראות לפרחים, והמשחק “אוהב – לא אוהב” מפורסם במיוחד: תולשים עלה כותרת אחד בכל פעם, וממלמלים – “אוהב, לא אוהב, אוהב, לא אוהב…” – עד שנשארים עם תשובה. גם אם סטטיסטית אין לזה שחר, רומנטית זה תמיד עבד.
ברפואה עממית אירופית השתמשו בחיננית כ”עשב חבלה”: קומפרסים מעלים ופרחים על חבורות, מכות יבשות ושטפי דם קלים. חליטות שימשו לבעיות קלות של העור ושל דרכי הנשימה. העלים הצעירים נכנסו לפעמים לסלטים, והפרחים – לתה פרחים אסתטי.
היום, החיננית אצלנו היא בעיקר פרח חמוד לשולי השביל – תזכורת שכל אחד מאיתנו היה פעם ילד שעשה שרשרת פרחים או תלש עלים כדי לבדוק אם הוא אהוב.
בקרוב נעשה טיול טבע בעקבות החיננית – נאתר שטיחים לבנים קטנים, נזכר במשחקים של הילדות, ונראה איך פרח פשוט יכול להיות מלא משמעות.
