רקפת מצויה – נסיכת הסלעים והחורף

רקפת מצויה – נסיכת הסלעים והחורף

Cyclamen persicum – רקפת מצויה

הרקפת המצויה היא אולי הפנים הרשמיות של החורף הישראלי: פקעת עגולה חבויה מתחת לסלע, מעליה שטיח עלים דמויי לב, עם דוגמאות בהירות־כהות, ומעל הכול – פרחים ורודים–לבנים עד סגולים, עם עלי כותרת שלוקחים תנופה לאחור כאילו הרוח הרימה אותם.

זהו גיאופיט רב־שנתי – בעל פקעת – שחי שנים ארוכות באותו מקום.
הוא גדל בחורש, בבתי גידול סלעיים, שולי יערות, בין טרסות עתיקות, ולעתים גם ביערות נטע, מהגליל ועד הרי יהודה. הרקפת בארץ פורחת זמן ארוך במיוחד – מסוף הסתיו ועד האביב (בערך אוקטובר–יוני, תלוי באזור).

אחד הדברים היפים ברקפת הוא השונות בין פרטים – כל פקעת “מציירת” לעצמה דגם אחר על העלים, ולכן מדריכים אוהבים להגיד לילדים: “החתימה האישית של הרקפת”.

איך היא שורדת – ומה קורה לזרעים?

בפקעת הרקפת יש גם מאגר מזון וגם רעל (ציקלמין), שמגן עליה מפני אכילה על־ידי בעלי חיים. הפקעת יכולה לשרוד שנים רבות, ובכל שנה לחדש עלים ופריחה.

כשזרעי הרקפת מבשילים, הגבעול מתכופף כלפי מטה, מתלפף כסליל, ומטמין את קופסת הזרעים בין האבנים ובסדקים – כך הרקפת “זורעת את עצמה” במקום מוגן. חלק מהזרעים גם נגררים על־ידי נמלים, שמושכות אליהם שאריות שומן שעל הזרע – וככה הרקפת זוכה לשירות הפצה חינמי.

רקפת – צמח מוגן, רעיל, וגם רפואי בעיני מסורת

הרקפת המצויה היא צמח מוגן – אסור לעקור, לקטוף בפקעות, או לפגוע בה. מותר ליהנות, לצלם, להריח – וזהו.

הפקעת והחלקים התת־קרקעיים מכילים רעלונים (ספונינים, ציקלמין) שיכולים לגרום להקאות, שלשולים והפרעות נוספות אם נצרכים. בפולקלור נעשה שימוש בפקעות טחונות להרעלת דגים בבריכות – היו זורקים לתוך המים, הדגים התאשפזו על הגב, והיה קל לאסוף אותם.

ברפואה העממית יוחסו לזרעי/פקעות הרקפת שימושים למשל כמשלשלים קשים או לטיפול במחלות עור – אבל בשום אופן זה לא צמח שמתעסקים איתו לבד. הסיכון גבוה משמעותית מהתועלת, ולכן היום הוא נשאר בעיקר בצד האגדות.

אגדות וסיפורים סביב הרקפת

הרקפת קיבלה מקום חזק מאוד בתרבות שלנו:

• בשירים – “מתחת לסלע צמח לו פרח…”, “רקפת רקפת נרכנת לבנה…”.

• כסמל של צניעות – פרח שנוטה מעט מטה, מתחבא בצל הסלע, מחכה למי שיתכופף לראות.

• כ”נסיכת ההר” – פרח שמשלב עדינות עם עמידות: עומד בגשם, ברוח, בקור – ובכל זאת נראה כמו בלרינה.

בילדות, הרבה מאיתנו למדו ש”אסור לקטוף רקפות כי הן מוגנות” – ואצלך באתר זה יכול להפוך למשפט חינוכי:
מי שאוהב רקפת – משאיר אותה באדמה.

בקרוב נעשה טיול טבע בעקבות הרקפת המצויה – נרד לגובה הסלעים, נתבונן בחתימות העלים, נשמע אגדות ושירים, ונבין למה היא כל־כך עמוק בתוך הלב שלנו.