חרוב מצוי – בר אנרגיה מן הטבע

Ceratonia siliqua – חרוב מצוי

החרוב המצוי הוא העץ שמחזיק על עצמו חצי ילדות ישראלית: טיפוס על ענפים נמוכים, אכילת תרמילים שחורים מתוקים, ולפעמים גם כותרת של “עץ מסתור סודי”. זהו עץ ים־תיכוני קלאסי ממשפחת הקטניות, ירוק־עד, עם עלים עבים ומבריקים ותרמילים כהים מלאי זרעים קשים והמון סוכר טבעי.

הוא נפוץ בכל החבל הים־תיכוני: גליל, כרמל, שפלה, הרי יהודה והשומרון, לעתים כחלק מחורש טבעי ולעתים כעץ בודד ליד בית, מעיין או מערה. בעבר שימש החרוב כמזון חשוב לאדם ולבהמות – התרמילים שימשו כממתק טבעי וכמקור אנרגיה לשעת דחק, והזרעים שימשו בין היתר לייצור גומי חרובים (E410) המשמש עד היום בתעשיית המזון.

בסיפורי חז”ל מופיע “חרובו של חוני המעגל” – עץ שניטע לדור הבא, ו”חרובו של רשב”י” – עץ שנברא לפי האגדה במיוחד כדי להאכיל את רבי שמעון בר יוחאי ובנו במערה. כך החרוב הופך לסמל של צניעות, סבלנות, פרנסה בסיסית ויכולת להתקיים מדברים פשוטים.

בטיולים, חרוב ענק עם שלכת תרמילים שחורים על הקרקע הוא מקום מושלם להפסקה: אפשר לדבר על ליקוט ואכילה – מתי כן, מתי לא; לתת לטעום תרמיל (אם מתאים) ולהסביר על השימושים המסורתיים והמודרניים שלו.

הקשר בין זרע החרוב ליהלומים הוא ישיר, היסטורי ומרתק, והוא המקור ליחידת המשקל המוכרת לנו היום בתחום אבני החן – הקראט.

האמונה באחידות: בעולם העתיק, לפני המצאת מאזניים דיגיטליים מדויקים, סוחרים באבנים יקרות ובזהב היו זקוקים למשקולת נגד קטנה, זמינה ואמינה כדי לשקול את סחורתם יקרת הערך. התפיסה הרווחת (שהיא מדויקת למדי, אם כי לא אבסולוטית) הייתה שזרעי החרוב הם בעלי משקל אחיד וקבוע באופן יוצא דופן. לא משנה היכן גדל העץ, הזרעים הבשלים שקלו בערך אותו הדבר.
גלגולו של שם: שמו של החרוב ביוונית עתיקה הוא קֶרַטְיוֹן (Keration), שפירושו "קרן קטנה", על שם צורתו הכפופה של תרמיל החרוב. כאשר הסוחרים הערבים אימצו את שיטת השקילה הזו, המילה הפכה לקִירַאט (Qīrāṭ). משם, המילה התגלגלה לשפות אירופאיות והפכה ל-Carat (בעברית: קראט).
המשקל המודרני: במרוצת השנים נקבע תקן בינלאומי, וכיום קראט אחד שווה בדיוק ל-0.2 גרם (200 מיליגרם) – שזהו, פחות או יותר, משקלו הממוצע של זרע חרוב אחד.

לכן, כשאתם שומעים על טבעת יהלום של "שני קראט", המשמעות ההיסטורית היא שהיהלום שוקל כנגד שני זרעי חרוב.

האימום והצורה

הקשר של החרוב לעולם ההנעלה הוא מעט עקיף יותר, והוא נוגע פחות לזרע עצמו ויותר לעץ ולפרי (התרמיל).

העצה הקשה – חומר גלם לסנדלרים: עץ החרוב ידוע בעצתו הקשה, הצפופה והחזקה מאוד (כפי שסופר באגדה על אליהו הנביא). בשל תכונות אלו, נגרים ובעלי מלאכה חיבבו את השימוש בו. סנדלרים נהגו להשתמש בעץ החרוב החזק כדי לגלף את האִימוּם (Shoe Last) – זוהי התבנית בצורת כף רגל, עליה מעצבים, בונים ומתקנים את הנעל. האימום חייב להיות עשוי מחומר עמיד מאוד שיעמוד בדפיקות פטיש ומסמרים, ועץ החרוב התאים לכך בדיוק.
צורת התרמיל: ישנה גם סברה עממית הקושרת את צורתו הכפופה והשטוחה של תרמיל החרוב (שבתוכו נמצאים הזרעים) לצורה של סוליית נעל עתיקה או סנדל. ביוונית, כאמור, הוא נקרא "קרן קטנה" בגלל הכיפוף, אך הדמיון לכף רגל או לנעל הוא משהו שרבים הבחינו בו לאורך ההיסטוריה.

לסיכום, זרע החרוב הקטן הוא דוגמה נפלאה לאופן שבו הטבע עיצב את תרבות המסחר האנושית, כשהפך ממשקולת טבעית בבזארים העתיקים למדד היוקרה הבינלאומי של ימינו.

בקרוב נעשה טיול טבע בעקבות החרוב המצוי להכירו מקרוב, נשמע עליו אגדות, פולקלור ושימושים.

מה אגדות וסיפורי עם על עץ החרוב, הנפוץ מאוד באזור הים התיכון וקשור רבות למסורת היהודית:

חוני המעגל והחרוב: זוהי אולי האגדה המפורסמת ביותר. חוני המעגל, דמות ידועה מימי בית שני, ראה יום אחד איש נוטע עץ חרוב. שאל אותו חוני: "כמה שנים לוקח לעץ זה לתת פרי?". ענה האיש: "שבעים שנה". תמה חוני: "וכי בטוח אתה שתחיה שבעים שנה לאכול מפרותיו?". ענה האיש: "כשבאתי לעולם מצאתי חרובים שנטעו אבותי, כך אני נוטע לבני". חוני התיישב לנוח, נרדם וישן שבעים שנה. כשהתעורר, ראה אדם מלקט פירות מאותו עץ חרוב. שאל אותו חוני: "האם אתה הוא שנטע את העץ?". ענה האיש: "לא, אני נכדו". אז הבין חוני שעברו שבעים שנה והתקיים מאמר האיש הזקן. אגדה זו מדגישה את ערך הנטיעה למען הדורות הבאים ואת חשיבות ההמשכיות.

רבי שמעון בר יוחאי במערה: סיפור נוסף קושר את החרוב לרבי שמעון בר יוחאי (רשב"י). כשהסתתר רשב"י ובנו במערה מפני הרומאים במשך 12 (או 13) שנים, התרחש להם נס ונברא להם עץ חרוב ומעיין מים בסמוך למערה. הם ניזונו מפירות החרוב ושתו ממי המעיין. החרוב הפך לסמל של הסתפקות במועט, הישרדות בתנאים קשים, ואמונה בהשגחה אלוהית.

טעם החרוב והמן: ישנה אגדה הגורסת כי טעם פרי החרוב הוא כטעם המן שירד לבני ישראל במדבר. על פי אגדה זו, כאשר טועמים חרוב, ניתן לחוש בטעמו המתוק והמיוחד של המן.

החרוב ושלמה המלך: אגדה מספרת כי שלמה המלך, בחכמתו הרבה, ידע לדבר עם העצים. יום אחד שאל את החרוב מדוע הוא נותן פרי רק לאחר שנים רבות. החרוב השיב לו כי הוא רוצה ללמד את בני האדם סבלנות. כמו כן, ישנה אגדה כי מטהו של שלמה המלך היה עשוי מעץ חרוב.

החרוב כאות מבשר: בפולקלור של חלק מעדות המזרח, נחשב החרוב לעץ בעל סגולות מיוחדות. יש המאמינים כי הופעת פירות רבים על העץ היא סימן לשפע ולברכה, ואילו מיעוט פירות עשוי לבשר על מחסור.

החרוב ומשיח בן דוד: ישנה אמונה עממית כי כאשר יבוא המשיח, יצמחו חרובים שיניבו פירות באופן מיידי, ללא צורך בהמתנה ארוכה.

למה נקרא חרוב? במדרשים שונים מופיע קשר בין המילה "חרוב" למילה "חרב". למשל, רבי שמעון בר יוחאי אמר: "אם יאמרו ישראל לחרב 'הרוג!', לא היו עושים חרוב". כלומר, אם היו שומרים על המצוות, לא היו צריכים להסתפק בחרובים שהם מאכל עניים. בגמרא מובא ש"עתידין כל אילני סרק שעתידין ליתן פירות שנאמר 'כי עץ השדה לאדם'". ומסביר רש"י: "חרוב, שאינו פרי חשוב". כלומר, החרוב נקרא כך משום שהוא נחשב לפרי נחות.