חרצית עטורה – השמש הצהובה של השדות
Glebionis coronaria
חרצית עטורה היא מהפרחים האלה שכולם מצלמים ואף אחד לא יודע איך קוראים להם. שטיחי צהוב מתגלגלים על מדרונות הגליל, שולי דרכים, דפנות טרסות ושדות בור – וכל זה בזכות חד־שנתי אחד שמייצר אלפי “שמשות” קטנות.
זהו צמח חד־שנתי ממשפחת המורכבים, היוצר בפריחה מרבדים עצומים בחבל הים־תיכוני. הוא נפוץ מאוד בגליל העליון והתחתון, בגולן, בעמקים ובשפלה, במיוחד בקרקעות עשירות בחנקן ובאזורים מופרעים: צדי דרכים, חורבות, שדות נטושים ומעזבות.
הפרח מורכב למעשה משתי “שכבות”: פרחי שוליים צהובים־לבנים או צהובים בלבד, ופרחי צינור צהובים במרכז – כמו שמש עם קרניים. קיים מגוון צבעים – מצהוב מלא ועד שילובים של לבן וצהוב; באזורים מסוימים בארץ טופחו אפילו זנים לגינות.
יש לה תפקיד חשוב גם מבחינה אקולוגית: החרצית מושכת מאביקים רבים – דבורים, זבובי פרחים, חיפושיות – ובכך תומכת בכל רשת המזון של האביב. שדה חרציות הוא מזנון פתוח של צוף ואבקה.
בטיול בגליל, זה פרח מעולה ללימוד “איך בנוי פרח מורכב” – להסביר שה”פרח” הוא בעצם תפרחת שלמה, להרכיב איתו שרשראות צהובות (בלי לעקור צמחים שלמים) ולדבר על המעבר משדות בור לשדות מעובדים ומה זה עושה לנוף הפריחה.
בקרוב נעשה טיול טבע בעקבות החרצית העטורה להכירו מקרוב, נשמע עליה אגדות, פולקלור ושימושים.
