לוף ארץ ישראלי – השטן השחור שהופך למעדן

לוף ארץ ישראלי – השטן השחור שהופך למעדן

Arum palaestinum – לוף ארץ־ישראלי

הֱכי דרמטי שיש: עלים ירוקים גדולים דמויי חץ, ובאביב – תפרחת כהה, כמעט שחורה, קטיפתית, שנראית כמו להבה סגולה־שחורה שיצאה מתוך האדמה. זהו לוף ארץ־ישראלי, גיאופיט רב־שנתי עם פקעת גדולה, אחד הצמחים הכי “תיאטרליים” שיש לנו.

הלוף אוהב חורש ים־תיכוני ובתות על סלעי גיר – בעיקר בגליל, בשומרון ובהרי המרכז. הפקעת חבויה עמוק בקרקע, והעלים יוצאים בחורף, עוד לפני הפריחה. התפרחת בנויה מעלה גדול (מַנְצָע) העוטף “שיפוד” פנימי – הטריק הקלאסי של משפחת הלופיים.

טריק הריח – למה הוא מריח “לא משהו”?

בזמן ההאבקה, התפרחת משחררת ריחות לא נעימים – משהו בין פרי רקוב, צואה או נבלה. המטרה: למשוך זבובים וחיפושיות שאוהבים דברים כאלה. החרקים נכלאים לזמן קצר בפרח, מתלכלכים באבקה, ובביקור הבא שלהם בתפרחת אחרת – מעבירים אותה הלאה. גאוני, אבל לא קולינרי.

לוף – רעיל, מסוכן… ואצל השכנים – אוכל חגיגי

כאן מגיע הקטע המבלבל:
לוף הוא צמח רעיל – גם העלים וגם הפקעת. הם מכילים גבישי אוקסלאט ושאר חומרים שגורמים לצריבה חזקה בפה, נפיחות, הקאות, ואפילו סכנת חנק אם אוכלים טרי.

ובכל זאת, במסורת הערבית־כפרית בארץ, הלוף נחשב מעדן בר – בתנאי שמטפלים בו נכון:

• קוטפים עלים צעירים בתחילת העונה.

• מסירים את העורקים העבים ואת החלקים הקשים.

• משרים במים, לעתים עם חומעה/תלתן חמוץ.

• מבשלים זמן ארוך מאוד, או קולים/מטגנים היטב – עד שהחומרים הצורבים מתפרקים.

לאחר עיבוד מקצועי, העלים הופכים לירק בעל טעם עמוק, מעט מריר, שמצטרף לתבשילי עלים, בשר, אורז ועוד. זה מהירקות שמראים כמה ידע מסורתי מדויק צריך כדי להפוך “צמח מסוכן” למאכל בית.

ברפואה העממית השתמשו בלוף:

• לשיעול עם ליחה,

• לבעיות במערכת העיכול (תולעים, עצירות מסוימת),

• לטחורים ובעיות עור.

במלחץ העממי הערבי כיום יש גם מי שמייחסים לו “סגולות נגד סרטן” – בעיקר עלים שבושלו היטב; מחקרים שבחנו מיצויי לוף מצאו פעילות ביולוגית מסוימת, אבל לא הוכחה חד־משמעית לכך שהוא תרופה לסרטן בבני אדם.

חשוב להדגיש לקהל:
לא לנסות בבית ללקט ולבשל לוף בלי הדרכה צמודה של מישהו שבאמת יודע מה הוא עושה. טעויות פה לא נגמרות רק בבטן כואבת.

לוף בפולקלור – פרח של מכשפות וג’ינים

בכמה כפרים בגליל ובשומרון הלוף קיבל שמות עממיים שמקשרים אותו לעולמות אפלים, שדים וג’ינים – גם בגלל הצבע הכהה, גם בגלל הריח, וגם בגלל הסכנה שבו. אחת האגדות מספרת שהלוף גדל במקומות שבהם “הארץ בלעה סודות”, ולכן הוא שומר סף של מערות וטרסות עתיקות.

כמדריך, קל לעמוד ליד לוף פורח ולהגיד:
“תראו – זה הצמח היחיד בטיול שמריח כאילו מישהו שכח פה פח זבל… וזה במכוון”.

בקרוב נעשה טיול טבע בעקבות לוף ארץ־ישראלי – נזהה אותו בשטח, נשמע את האגדות עליו, נדבר על הרעלים ועל המטבחים שהפכו אותו למעדן, ונבין למה זה אחד הצמחים המסקרנים ביותר בחורש.