עץ התמר / דקל – סיפור אהבה של אדם ואדמה
יש עצים שאתה פוגש בטיולים כאילו היו עוד פרט בנוף, ויש עצים שאתה מרגיש שהם מספרים סיפור שלם. עץ התמר – או הדקל, תלוי את מי שואלים – הוא בדיוק כזה: מלווה את האדם במדבר, מופיע בתנ”ך ובחגים, מככב במטבעות עתיקים וגם בשלטי פרסום מודרניים של ערבה וים המלח.
כשנוסעים לאורך בקעת הירדן או הערבה ורואים שורות אינסופיות של דקלים, קשה לדמיין כמה היסטוריה, פולקלור ועבודת ידיים יש מאחורי כל עץ כזה.
תמר או דקל – אז איך קוראים לו בעצם?
כמו הרבה דברים טובים בעברית – יש שני שמות לאותו עץ:
-
תמר – במקרא זו המילה גם לעץ וגם לפרי. השורש ת.מ.ר קשור לגובה, לעמוד זקוף, וזה מתאים לעץ שצומח כמו עמוד אל השמיים.
-
דקל – מילה מאוחרת יותר (חז”ל והלאה), שבשימוש של היום מתייחסת בעיקר לעץ עצמו.
בעברית המודרנית מקובל לומר:
-
עץ דקל או דקל תמר – על העץ
-
תמרים – על הפירות
מבחינה בוטנית – זה אותו יצור:
תמר מצוי – Phoenix dactylifera.
השם “תמר” הפך גם לשם פרטי נשי, ו”דקל” לשם גברי – כך שהעץ הזה הצליח להיכנס לנו גם לתעודות הזהות.
התמר במקרא ובמסורת – צדיק כתמר יפרח
התמר מלווה את ספר הספרים כמעט מהשורה הראשונה:
-
הוא נמנה על שבעת המינים:
“אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ” – ורוב החוקרים מסכימים ש**“דבש” = דבש תמרים**, סירופ מתוק שהופק מבישול תמרים. -
יריחו נקראת בתנ”ך “עיר התמרים” – עיר שקמה סביב מטעי תמרים בעמק הירדן.
-
הפסוק “צדיק כתמר יפרח” הפך למשל: התמר צומח ישר, גבוה, נותן פרי בשפע גם בתנאים קשים – כמו דימוי לאדם שמחזיק מעמד ולא נשבר.
-
השופטת דבורה “יושבת תחת תומר דבורה” – עץ תמר ששימש מקום שיפוט ומפגש, בית דין תחת כיפת השמיים.
לצד המקרא, גם במסורת העממית התמר מסמל יופי, זקיפות ופרי טוב – ומכאן השם הנפוץ “תמר” לבנות.
לולב בסוכות – איך עץ התמר נכנס אל בית הכנסת
בחג הסוכות, התמר מקבל תפקיד רשמי:
“וּלְקַחְתֶּם לָכֶם… כַּפֹּת תְּמָרִים” – זהו הלולב, אחד מארבעת המינים.
הלולב הוא העלה המרכזי של עץ התמר, בשלב שהוא עדיין סגור וזקוף.
חז”ל ראו בלולב סמל לגבורה ועמידה זקופה: כמו העץ שמחזיק מעמד ברוח מדברית, כך גם האדם.
בטיולים, אפשר לעמוד מתחת לעץ תמר, להרים עלה יבש, ולהראות ממש “חי” מה זה לולב – לפני שהוא מגיע לערכת ארבעת המינים בסופר.
עץ החיים של המדבר – כל חלק שימושי
לא סתם כינו את התמר “עץ החיים של המדבר”.
כמעט אין חלק בעץ שלא מצא שימוש:
-
פרי התמר – אוכל בסיסי במדבר: טרי, מיובש, טחון לעיסה, או מבושל ל“דבש תמרים”.
-
סירופ תמרים – שימש כממתיק טבעי לפני עידן הסוכר הלבן.
-
גזע – חומר גלם לבנייה, קורות גג, גשרים קטנים מעל תעלות, עמודי תמיכה.
-
עלים – לסככות, מחצלות, סלים, סוכות, מטאטאים, גדרות קלות.
-
סיבי העץ – לחבלים, מברשות, ואפילו לסוגים של בד גס.
בעולם העתיק, קהילה שהחזיקה נאת־מדבר של תמרים – החזיקה בעצם “סופרמרקט, מחסן עצים ומפעל טקסטיל” על עץ אחד.
מג’הול – פרי מלכים, מסע בינלאומי ואגדה על “המוסד”
מאיפה הגיע המג’הול?
זן מג’הול (Medjool) נולד בנווה המדבר תפילאלת בדרום מרוקו. שם הוא נחשב “פרי המלכים”:
גדול, רך, מתוק מאוד, עם מרקם כמעט קרמלי.
שמו בערבית – מַגְ’הוּל (مجهول) – משמעותו “אלמוני / לא ידוע”, כי כשזיהו אותו כזן נפרד, הוא עדיין היה “תמר לא מזוהה”.
במאה ה־20 מחלה קשה (Bayoud) תקפה את מטעי המג’הול במרוקו וכמעט השמידה אותם. מספר מצומצם של חוטרים בריאים הועברו לחו”ל, ובסופו של דבר הזן הגיע למטעים בקליפורניה ומשם – למדינות נוספות.
איך הוא הגיע לישראל – ומה קשור המוסד?
לפי המקורות החקלאיים, המג’הול הגיע לישראל בשנות ה־70 דרך חומר ריבוי מקליפורניה, ולא ישירות ממטעים מרוקאיים.
במקביל, יש סיפורים מתועדים על חלוצים (“מרגלי תמרים”) שיצאו כבר בשנות ה־30 למדינות ערביות, התחפשו, אספו שתילי תמרים והביאו אותם ארצה – כדי ליצור בסיס למטעי תמרים עבריים עוד לפני קום המדינה.
איפשהו על הציר הזה, יחד עם סיפורי מבצעי מוסד במרוקו (להעלאת יהודים, לא תמרים), נולדה אגדה מודרנית:
“המוסד הבריח שתילי מג’הול ממרוקו”.
האם יש תיעוד רשמי למבצע מוסד כזה? לא ממש.
אבל כאגדה לספר מתחת לדקל בערבה – זה עובד מצוין.
כמדריך, אפשר לספר את המיתוס בחיוך, ואז להסביר מה ידוע באמת:
מג’הול – מרוקו → מחלה → קליפורניה → ישראל,
יחד עם סיפור אמיתי על חלוצים שהבריחו תמרים כן.
מתושלח – התמר שקם לתחייה אחרי אלפיים שנה
אחד הסיפורים המדהימים ביותר קשור לתמרים עתיקים ממצדה. בחפירות הארכאולוגיות נמצאו זרעי תמר בני בערך 2,000 שנה ממחסני המזון של ימי בית שני.
ב־2005 נעשה ניסיון להנביט חלק מהם.
אחד נבט – קיבל את השם “מתושלח” – ועבר לגדול בקיבוץ קטורה בערבה. בהמשך נבטו זרעים קדומים נוספים, שחלקם נקבו בשמות כמו “חנה”, “יונה” וכו’, ונוצרה מין “חוות תמרי עבר” קטנה, שמטרתה לחקור את זני התמר ההיסטוריים של יהודה.
עכשיו תדמיין אתה כמדריך עומד עם קבוצה במטע תמרים מודרני, ומספר להם על עץ שגדל היום מזרע שנקטף אולי בימי הורדוס. זה מחבר בין ארכיאולוגיה, חקלאות וסיפור כמעט מיתולוגי – בלי לצאת מגבול הבקעה.
התמר כיום – בריאות, חקלאות ותיירות
היום התמר הוא גם:
-
סופר־פוד מקומי – עשיר בסיבים, באשלגן, בברזל ובנוגדי חמצון. אוכלים אותו כחטיף אנרגיה טבעי, ממלאים בו שקדים/אגוזים, מכינים ממנו סילאן טבעי, ואפילו משתמשים בו במתכוני בריאות במקום סוכר.
-
עמוד תווך של החקלאות בערבה ובבקעה – מטעי מג’הול, חלאווי, דקל נור, ברהי ועוד, משמשים מקור פרנסה מרכזי ליישובים רבים, ולצדם קמה תיירות “חקלאית”: קטיף, טעימות, סיורי מטעים.
-
סמל נופי – בכל פרסום של “ערבה”, “ים המלח” או “יריחו” – כמעט תמיד יופיע דקל בודד על רקע מדבר ושקיעה.
בטיולי שטח, ביקור במטע תמרים מאפשר לדבר בבת אחת על:
מים ומליחות, חקלאות מדברית, עבודה זרה מול חקלאים מהשורה, יצוא חקלאי, וגם – כמה קשה לעלות לסולם באמצע אוגוסט ולסדר אשכולות בגובה 10–15 מטר.
התמר והאדם – שותפות של אלפי שנים
מהתמר אוכלים, שותים, בונים, חוגגים חג, שרים שירים ומספרים סיפורים.
הוא כיכב על מטבעות יהודיים עתיקים, על מטבעות רומיים שציינו את “יהודה השבויה”, על סמלי ערים, ועל כרזות מודרניות של טיולים.
הוא מזין אוכלוסיות מדבריות, מלווה נוודים ושיירות, ושורד גם כאשר האדם עוזב – מטע נטוש של תמרים יכול להמשיך לתת פרי שנים ארוכות.
עץ אחד, עומד זקוף בבקעת הירדן או על רקע ים המלח, מסכם יפה את הסיפור שלנו:
מעט מים, הרבה שמש, הרבה עקשנות – ומתוך זה יוצא משהו מתוק.
בקרוב נעשה טיול טבע בעקבות עץ התמר להכירו מקרוב, נשמע עליו אגדות, פולקלור ושימושים, נטעם זנים שונים ישר מהמטע, ונראה איך עץ אחד מספר את סיפור הארץ. 🌴
