קטלב מצוי – גזע אדום, אגדות אדומות
Arbutus andrachne – קטלב מצוי
הקטלב המצוי הוא מהמקרים האלה שהעץ גונב את ההצגה אפילו לפרחים סביבו. גזע אדום־חלוד, חלק כמו עור של חיה אקזוטית, שמתקלף ברצועות דקיקות וחושף שכבה בהירה מתחת. אתה עובר לידו, עוצר, נוגע בגזע ומגלה שבאמת – הוא מרגיש כמו עור.
זהו עץ/בן־עץ ים־תיכוני ממשפחת האברשיים, הגדל בעיקר בגליל העליון, בכרמל ובהרי ירושלים, באזורים קרירים ולחים יחסית, לעתים ליד מעיינות וחורשים הרריים. הוא אוהב מדרונות מוצלים ומלווה את האלונים והאלות, אבל תמיד בולט בצבעם החום־אדמדם של הגזעים והענפים.
השם “קטלב” קשור למסורת עממית שמזהה בו עץ “קוטל לב” – אולי בגלל צבעו האדום, אולי בגלל סיפורים על רעילות חלקים מהעץ בעבר. בפועל זה עץ מוגן, חשוב ומרשים, ולא מומלץ לטעום ממנו שום דבר בלי להבין לעומק מה עושים. הפירות הקטנים, האדומים־כתומים, אהובים מאוד על ציפורים וחיות בר.
בטיול, עצירה ליד קטלב היא הזדמנות מושלמת לדבר על עצים הרריים נדירים, על שינויי אקלים (כמה קשה לקטלבים להתמודד עם קיץ ישראלי שהולך ומתחמם), ועל איך עץ אחד הופך ל”כוכב אינסטגרם” – צילומי גזע אדום על רקע ירוק.
בקרוב נעשה טיול טבע בעקבות הקטלב המצוי להכירו מקרוב, נשמע עליו אגדות, פולקלור ושימושים.
הנה ניסוח מחודש ומורחב לאגדות עץ הקטלב, הכולל את הסיפורים המקוריים שציינת בעיבוד ספרותי יותר, וכן תוספת של אגדות חדשות המתבססות על מראהו הייחודי של העץ.
העץ המדמם: אגדות וסיפורים על עץ הקטלב
מי שמטייל בשבילי ההרים הגבוהים, בחורש הים-תיכוני הסבוך, לא יכול להתעלם ממנו. הקטלב (Arbutus andrachne) הוא עץ שעוצר את הנשימה. גזעו החלק והאדום-בּוֹרְדּוֹ נראה כאילו פשט את עורו, וענפיו המפותלים והעבים מזכירים שרירים מתוחים של אדם או חיה. בחורף הוא מתקשט בפרחים לבנים קטנים בצורת כדים הפוכים, ובסתיו מבשילים פירותיו – ענבות אדומות-שחורות, מתוקות להפליא.
מראהו הדרמטי, כמעט האנושי, של הקטלב, ובמיוחד צבעו האדום העז, הציתו מאז ומתמיד את דמיונם של יושבי ההר, שרקמו סביבו אגדות של דם, יצרים ובגידה.
לפניכם לקט מהאגדות הידועות, לצד סיפורים נוספים שנלחשים בין ענפיו:
1. המצבה החיה לאבשלום
כאשר מרד אבשלום יפה-התואר באביו, דוד המלך, נגזר גורלו. בשעת הקרב ביער אפרים, רכב אבשלום על פרדו, ורעמת שיערו המפוארת נתפסה בסבך ענפיו של עץ האלה הגדול. הפרד המשיך בדהרתו, ואבשלום נותר תלוי בין שמיים וארץ.
האגדה מספרת כי כאשר יצא גזר הדין שאבשלום יומת בתלייה על עץ, הזדעזעו כל עצי היער. הזית, האלון והחרוב זקפו את ענפיהם מעלה בבהלה וסירבו בתוקף להיות כלי השרת למותו של בן מלך. רק האלה הארצישראלית, בענפיה הסבוכים, הסכימה (או נאלצה) למלא את הגזירה.
כאשר הגיע יואב בן צרויה ודקר את אבשלום התלוי, ניגר דמו הטהור ונספג באדמת היער למרגלות האלה. בדיוק באותו מקום שבו נגע הדם באדמה, נבט וצמח עץ חדש ומשונה – עץ שכולו אדום כדם, זכר לנסיך הבוגד שדמו נשפך. מאז ועד היום, מספרים זקני ההר, כמעט תמיד תמצאו את עץ הקטלב אדום הגזע צומח בסמוך לעץ האלה, כעדות אילמת לטרגדיה התנ"כית.
2. קטל-אב: העדות האדומה מן האדמה
זוהי האגדה המפורסמת ביותר, זו שהעניקה לעץ את שמו העברי.
מעשה באב ובנו, רועי צאן שחיו בהרמוניה בהרים. שניהם היו חסונים, ושניהם התאהבו עד כלות ברועה יפהפייה מהכפר הסמוך. הקנאה החלה לכרסם בליבם, והאהבה שביניהם הפכה ליריבות מרה. יום אחד, בעודם רועים את הצאן במעבה החורש, התלקח ביניהם ויכוח סוער על ליבה של הנערה. בחמת זעם רגעית, הניף הבן את מקל הרועים שלו והיכה בראשו של אביו. האב צנח ומת במקום.
הבן, אחוז אימה ממעשהו, מיהר לקבור את אביו באדמת הטרשים, במקום נסתר מעין כל, וגלגל אבן גדולה על הקבר. הוא חזר לכפר וסיפר שאביו נטרף על ידי חיית טרף או נפל מצוק.
שנים חלפו. הבן נישא לאותה רועה יפהפייה והקים משפחה. יום אחד, טיילו בני הזוג ביער. לפתע, נעצרה האישה והצביעה בפליאה: "הבט יקירי, איזה עץ מוזר צומח כאן!". הבן הביט ונחרד. מתוך האדמה, בדיוק במקום שבו קבר את אביו, בקיע עץ שלא נראה כמותו קודם – בעל גזע אדום וחלק, שנראה כזרוע מדממת המושטת מתוך הקבר אל השמיים.
באותו רגע הבין הבן כי האדמה מסרבת לכסות על דם אביו. הוא התוודה בפני אשתו על חטאו הנורא. מאז נקרא שמו של העץ "קטלב" (קטל-אב), לזכר הרצח שניסו להסתירו, אך הטבע חשף אותו.
(גרסאות נוספות לסיפור הקטלב נעות בין טרגדיה יוונית בסגנון אדיפוס, ועד לריב על ירושת קרקעות או תאונת ציד טראגית. המשותף לכולן הוא שהגזע האדום הוא עדות לדם שנשפך בתוך המשפחה).
אגדות נוספות על עץ הקטלב
3. הענקים הכלואים
לפני שבוית האדם בהרים, שלטו בארץ ענקים טיטאנים בעלי כוח עצום. הם היו גסי רוח ויהירים, והתגרו בכוחות השמיים. כעונש על גאוותם, החליטו האלים להקפיא אותם במקומם ולהפוך אותם לחלק מהנוף הדומם.
הקטלבים שאנו רואים היום הם אותם ענקים קדומים. אם תביטו היטב בגזע המפותל, תוכלו לראות את שריריהם המאומצים, המתוחים עדיין במאבקם להשתחרר מהכישוף. צבעו האדום של הגזע הוא זכר לדם החם שזרם בעורקיהם, וקליפת הגזע המתקלפת מדי שנה היא ניסיונם הנואש והאינסופי לפשוט את עור העץ ולחזור להיות בשר ודם.
4. מטהו של אליהו הנביא
מסופר על אליהו הנביא, שבנדודיו הרבים בהרי הכרמל והגליל, חיפש עץ חזק ממנו יוכל לגלף לעצמו מטה הליכה שיישען עליו בדרכים הקשות. הוא ניסה את ענף האלון, אך הוא היה כבד מדי. ניסה את ענף האורן, אך הוא היה שביר מדי.
לבסוף, פנה אליו עץ הקטלב הצנוע והציע לו את אחד מענפיו. הענף היה קל, אך חזק כברזל (ואכן, עצת הקטלב ידועה בקשייה). אליהו הנביא בירך את העץ על נדיבותו בשתי ברכות: האחת, שגזעו יישאר תמיד יפה, חלק ובוהק בצבע אדמדם מלכותי. והשנייה, שפירותיו יהיו מתוקים כדבש, ויבשילו דווקא בעונת הסתיו והחורף, כדי להשיב את נפשם של הולכי רגל עייפים כשיש מחסור בפירות אחרים.
