תורמוס צהוב – אחיו הצהוב של התורמוסים הכחולים

תורמוס צהוב – אחיו הצהוב של התורמוסים הכחולים

שם עברי: תורמוס צהוב
שם מדעי: Lupinus luteus
משפחה: פרפרניים
אזורי תפוצה בארץ: קרקעות חוליות וחמרה – מישור החוף, אזורים חוליים, מקומות מסוימים בערבה.
תקופת פריחה: אביב.

תורמוס צהוב הוא מראה מרגש למי שמכיר אותו: בתוך עולם שבו התורמוסים לרוב כחולים או סגלגלים, פתאום עמודי פריחה צהובים זוהרים, ריח עדין של פרחי פרפרן, ועלים מאוצבעים ירוקים. זה תורמוס חד־שנתי, שמתנשא לגובה של כ־30–50 ס”מ, ויוצר כתמי פריחה צהובים בין עשבי החול.

דשן חי – צמח שעובד בשביל הקרקע

כמו כל בני משפחת הפרפרניים, גם תורמוס צהוב חי בשותפות עם חיידקים קושרי חנקן בשורשיו. בפקעיות קטנות שעל השורש, החיידקים “מתקנים” חנקן מהאוויר ומעבירים אותו לצמח – והקרקע עצמה מתעשרת. לכן כבר בתקופת הרומאים ואחר כך באירופה, גידלו לופינים כתורמי חנקן, ושילבו אותם בין גידולי דגנים.

אחרי שהם מסיימים את עונת החיים שלהם, שיירי התורמוסים מתפרקים באדמה ומשחררים את החנקן לזמן ארוך, וזה עוזר לשדות להיות פוריים יותר בלי הרבה דשנים חיצוניים.

תורמוס במטבח ובבריאות

• זרעי לופין בכלל (כולל מינים קרובים לתורמוס הצהוב) עשירים מאוד בחלבון, סיבים ושומן טוב.

• בעולם – ובמיוחד מסביב לים התיכון – הכירו “חטיפי לופין” מושרים ומבושלים היטב.

• הזרעים מכילים אלקלואידים מרירים ורעילים במצבם הגולמי, ולכן חובה: להשרות, להרתיח ולהחליף מים כמה פעמים – עד שהמרירות נעלמת.

מחקרים מודרניים בודקים לופין כתחליף לסויה: מקור חלבון מעניין, מקומי, שיכול להשתלב במזונות פונקציונליים ולהשפיע על רמות סוכר ושומנים – אבל זה כבר סיפור למעבדות, לא לשטח.

בקרוב נעשה טיול טבע בעקבות התורמוס הצהוב – נחפש אותו בחולות, נספר על החיידקים הקטנים שעובדים בשבילו (ושלנו), ונבין איך פרח עדין הופך למפעל דשן וחלבון.