יוחנן המטביל: הנביא מהמדבר
מבוא: קול קורא במדבר פוליטי
יוחנן המטביל (John the Baptist) הוא דמות מפתח המגשרת בין התנ"ך לברית החדשה. הוא נחשב לאחרון נביאי הברית הישנה ולמבשר הסולל את הדרך לישו. אך מעבר לתפקידו התיאולוגי, סיפורו הוא דרמה פוליטית ואנושית המתרחשת באחת התקופות הסוערות ביותר בארץ ישראל.
המאה הראשונה לספירה ביהודה הייתה חבית אבק שריפה. הכיבוש הרומי היה מחניק, השחיתות בקרב האצולה הכהנית בירושלים גאתה, והעם היה צמא למשיח שיגאל אותו. בתוך הכאוס הזה הופיע אדם סגפן, לבוש שיער גמלים, שהציע דרך חדשה – לא דרך הקרבת קורבנות במקדש, אלא דרך טהרת הלב והגוף במים.
פרק א': לידת הנס והקשר המשפחתי
סיפורו של יוחנן מתחיל בנס, בדומה לסיפורי האבות.
ההורים והבשורה
הוריו, זכריה הכהן ואלישבע, היו אנשים צדיקים מהישוב עין כרם ליד ירושלים.
זכריה היה עובד בבית המקדש, אך היה בא בימים וחשוך ילדים, מצב שנחשב לחרפה באותה תקופה.
בעת שזכריה שירת בבית המקדש, נגלה אליו המלאך גבריאל ובישר לו כי אשתו תלד בן שיהיה "גדול לפני האדון" ובעל רוח של נביא (לוקס א').
הקשר לישו: מפגש הריוניות
אלישבע הייתה קרובת משפחה של מרים, אמו של ישו (נהוג להתייחס אליהן כבנות-דודות). כאשר מרים ההרה הגיעה לבקר את אלישבע ההרה בחודש השישי, מתואר כי העובר (יוחנן) "רק עליז" בבטנה של אלישבע, רגע המבטא את ההכרה הרוחנית בין השניים עוד לפני לידתם.
"הרומן הרומי": שמועות מול מציאות
התקופה הייתה רוויה בחיילים רומים ששלטו בארץ ביד קשה. היו שמועות ורכילויות רבות בתקופה זו על נשים יהודיות וקצינים רומים (אפילו על מרים עצמה היו טענות מאוחרות כאלו במקורות חיצוניים). עם זאת, הברית החדשה מדגישה את קדושתם וטהרתם של זכריה ואלישבע, ומציגה את הולדת יוחנן כהתערבות אלוהית טהורה, ללא כל קשר לרומן חיצוני. המתח מול הרומאים היה קיים, אך הוא היה פוליטי ודתי, לא רומנטי.
פרק ב': ילדותו ונערותו – "הבית על העץ" במדבר יהודה
הכתובים ממעטים לספר על ילדותו, אך מציינים משפט מפתח: "וְהַנַּעַר גָּדַל וְהִתְחַזֵּק בָּרוּחַ, וְהָיָה בַּמִּדְבָּרִיּוֹת עַד יוֹם הֵרָאוֹתוֹ אֶל יִשְׂרָאֵל" (לוקס א', 80).
ההתבגרות במדבר
ה"בית על העץ" שציינת הוא ככל הנראה מטאפורה יפה לתקופת ההתבגרות וההתבודדות שלו. יוחנן לא גדל כילד רגיל בירושלים או בחברון. הוא ירד למדבר יהודה הצחיח והפראי. שם, הרחק מהשחיתות העירונית ומההשפעה הרומית-הלניסטית, הוא "בנה" את אישיותו הרוחנית. הוא חי חיים סגפניים, ניזון מחגבים ודבש בר, והתכונן לייעודו. המדבר היה בית הספר שלו.
פרק ג': כת האיסיים בקומראן – "הקיבוץ הראשון"
השאלה הגדולה היא: היכן בדיוק במדבר הוא היה ומי השפיע עליו? חוקרים רבים מצביעים על קשר הדוק בין יוחנן לבין כת האיסיים (Essenes) שישבה בקומראן, לחופו הצפוני של ים המלח.
במה עסקה הכת?
האיסיים היו קבוצה קיצונית שפרשה מהיהדות המרכזית בירושלים, אותה ראו כמושחתת. אורח חייהם מזכיר במובנים רבים קיבוץ שיתופי עתיק:
-
שיתוף מלא: ויתור על רכוש פרטי וחיי קהילה שיתופיים ("הקיבוץ הראשון").
-
טהרה וטבילות: הם עסקו באובססיביות בטהרה ריטואלית וטבלו במקוואות יום-יום.
-
שכפול כתבים: הם היו סופרים מחוננים. בזכותם התגלו "מגילות ים המלח", המכילות את עותקי התנ"ך העתיקים ביותר.
-
תעשיית האפרסמון: באזור עין גדי וקומראן שגשגה תעשיית בושם האפרסמון (Balsam) היוקרתי, ששימש גם לרפואה. ייתכן שחברי הכת עסקו בחקלאות זו לפרנסתם.
-
סגפנות ו"מדיטציה": הם חיו חיי פרישות (רבים לא נישאו), עסקו בתפילות ארוכות ובלימוד גנוז – מעין גרסה קדומה של התבוננות פנימית (מה שכינית "ויפאסנה").
יוחנן והכת – הדמיון והשוני
יוחנן כנראה חי בקרבם או הושפע מהם עמוקות. גם הוא דגל בפרישות, גם הוא חי במדבר וגם הוא שם דגש על טבילה. אבל היה הבדל עצום: האיסיים היו כת סגורה ומסתגרת שביצעה טבילות פרטיות רבות לחבריה בלבד. יוחנן, לעומתם, "ירד מהעץ" (יצא מההסתגרות) והפך את הטבילה לאקט פומבי, חד-פעמי, של חזרה בתשובה המיועד לכל העם בנהר הירדן.
פרק ד': בשיא הכוח – הטבלת ישו
יוחנן הפך לסנסציה. המונים נהרו לירדן כדי לשמוע אותו מטיף אש וגופרית נגד הצביעות הדתית ולהיטבל על ידו.
רגע השיא בחייו היה כאשר ישו, קרוב משפחתו מהגליל, הגיע להיטבל. יוחנן זיהה אותו מיד ואמר: "הנה שה האלוהים הנושא חטאת עולם". על פי הברית החדשה, בעת הטבילה נפתחו השמיים, רוח הקודש ירדה כיונה, ונשמע קול אלוהי המכריז על ישו כבנו האהוב.
זהו רגע העברת השרביט. יוחנן הכריז: "הוא חייב לגדול, ואני חייב לקטון".
פרק ה': הסוף הטראגי – הרומן שלא היה והנסיכה שלומית
סופו של יוחנן הוא אחת הטרגדיות המפורסמות בהיסטוריה, אך חשוב להבדיל בין העובדות לבין המיתוסים האמנותיים שהתפתחו מאוחר יותר.
המצב הפוליטי: הורדוס אנטיפס
שליט הגליל באותה עת היה הורדוס אנטיפס (בנו של הורדוס הגדול). הוא היה שליט בחסות רומא, שנוא על ידי רבים מהיהודים.
החטא
הורדוס אנטיפס התגרש מאשתו כדי לשאת את הורודיאס, שהייתה אשת אחיו (שגם לו קראו הורדוס/פיליפוס). על פי ההלכה היהודית (ויקרא י"ח), נישואים לאשת-אח כשהאח עודנו בחיים הם גילוי עריות אסור ("ערוות אחיך לא תגלה").
יוחנן המוכיח בשער
יוחנן לא חשש מהשלטון. הוא תקף פומבית את המלך על נישואיו האסורים. הורודיאס, המלכה החדשה, שנאה את יוחנן שנאת מוות על שערער על מעמדה. הורדוס, שחשש מהפופולריות של יוחנן אך גם כיבד אותו כאיש קדוש, אסר אותו במבצר מכוור (Machaerus) שבעבר הירדן כדי להשתיקו, אך נמנע מלהורגו.
"הרומן עם שלומית" – ניפוץ מיתוס
כאן נכנסת לתמונה שלומית (Salome), בתה של הורודיאס מנישואיה הקודמים (בברית החדשה היא אינה מוזכרת בשמה, אלא כ"בת הורודיאס". שמה ידוע מכתבי יוסף בן מתתיהו).
בניגוד למחזות ואופרות מאוחרות (כמו של אוסקר ויילד), לא היה שום רומן בין יוחנן המטביל לשלומית. היא הייתה ככל הנראה נערה צעירה, ששימשה ככלי משחק בידי אמה המניפולטיבית. יוחנן היה נביא סגפן מבוגר ממנה בהרבה, הכלוא בצינוק.
הריקוד והמוות
במהלך משתה יום הולדת פרוע שערך הורדוס, שלומית רקדה לפניו ולפני האורחים. הריקוד מצא חן בעיניו כל כך (כנראה בשל שכרותו), עד שהוא נשבע לתת לה כל מה שתבקש, עד חצי המלכות.
שלומית, שלא ידעה מה לבקש, יצאה לשאול את אמה, הורודיאס. האם ראתה את ההזדמנות לחסל את אויבה וציוותה על בתה לבקש: "את ראשו של יוחנן המטביל על מגש".
הורדוס נחרד, אך בשל שבועתו הפומבית לא יכול היה לסרב. הוא שלח תליין שערף את ראשו של יוחנן בכלא, והראש הוגש לנערה על מגש, שהעבירה אותו לאמה.
סיכום ומסקנות: הקשר להיום
יוחנן המטביל נותר סמל לאומץ מוסרי. הוא היה אדם שלא פחד לומר את האמת בפניהם של בעלי השררה, גם במחיר חייו. הוא מייצג את המעבר בין דת ממסדית, מקובעת ומושחתת, לבין דת של הלב, של תשובה אישית ושל טהרה פנימית.
דמותו רלוונטית גם היום כסמל למאבק בשחיתות שלטונית ולדבקות באמת פנימית כנגד כל הסיכויים.
נספח תרבותי: האופרה וריקוד 7 הצעיפים
הסיפור המקראי היבש יחסית, שבו שלומית היא רק כלי בידי אמה, עבר במאה ה-19 ואילך טרנספורמציה אמנותית ששינתה את התודעה הציבורית:
-
אוסקר ויילד (מחזה "שלומית", 1891): הפך את שלומית ל"פאם פאטאל" (אישה קטלנית) שמאוהבת ביוחנן באובססיביות. כשהוא דוחה את חיזוריה, היא דורשת את ראשו כדי שתוכל לנשק את שפתיו המתות.
-
ריכרד שטראוס (אופרה "שלומית", 1905): ביסס את האופרה על המחזה של ויילד.
-
"ריקוד שבעת הצעיפים": זהו המצאה אמנותית (לא מופיע בברית החדשה). באופרה, זהו הריקוד האירוטי ששלומית רוקדת בפני הורדוס, שבו היא מסירה צעיף אחר צעיף עד לעירום, כדי לפתות אותו לתת לה את מבוקשה.
מה קרה לשלומית ההיסטורית? בניגוד לאופרה שבה היא מומתת בסוף, ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו מספר ששלומית נישאה פעמיים לאצילים ממשפחת הורדוס (תחילה לדודה פיליפוס, ולאחר מותו לאריסטובולוס מלך כלקיס) וחיה חיי אצולה רומית-יהודית רגילים.
שאלות ותשובות:
האם יוחנן המטביל היה נשוי או היו לו ילדים? לא. יוחנן חי חיי פרישות (צליבט) וסגפנות קיצונית, בדומה לאיסיים, והקדיש את כולו לשליחותו הדתית.
מה בדיוק הקשר בין האיסיים ליוחנן? אין הוכחה חותכת שהוא היה "חבר רשמי" בכת, אך הקרבה הגיאוגרפית (קומראן ליד מקום הטבלתו בירדן) והדמיון הרעיוני (חיי מדבר, טהרה במים, ציפייה למשיח) מצביעים על השפעה חזקה מאוד שלהם עליו.
למה ישו היה צריך להיטבל אם הוא היה ללא חטא? זו שאלה תיאולוגית קלאסית. התשובה המקובלת היא שישו לא נטבל כדי להיטהר מחטא, אלא כדי להזדהות עם העם, לתת דוגמה אישית, ובעיקר – כדי לסמן את תחילת שליחותו הפומבית ואת ההכרה בו על ידי יוחנן והאל.
האם יש עוד דתות שמאמינות ביוחנן המטביל? כן. מלבד הנצרות והאסלאם (שם הוא נחשב לנביא יחיא), קיימת עד היום בעיראק ובאיראן דת בשם מנדעים (Mandaeans). הם רואים ביוחנן המטביל את נביאם הגדול והאחרון, וטקסי הטבילה בנהר זורם הם מרכז דתם.
