פרק 16: נוסטלגיה טלוויזיונית בערוץ יחיד, שחור לבן

ימי התום של הערוץ הראשון עד המהפכה בכבלים

ההיסטוריה המלאה של הטלוויזיה בישראל. משידור הבכורה ההיסטורי של מצעד צה"ל ב-1968, דרך ההתמכרות הלאומית ל"הגדת לבית פורסיית", ועד לנבחרת הזהב של המגישים: חיים יבין, דליה מזור, עמוס ארבל ויעקב אחימאיר.

המאבק ב"מחיקון", ימי הטלוויזיה החינוכית ("מה פתאום?"), הסרט הערבי של שישי,

מהפכת הכבלים הפיראטיים שהובילה למלחמה בין "תבל", "מתב" ו"גוונים" (היום HOT) לבין YES.

מסע נוסטלגי אל הקופסה ששינתה את חיינו.

📺 הפתיח: הנס של תשכ"ח (1968)

לפני שהיו מסכים דקים, הייתה רהיט עץ כבד באמצע הסלון.

ההתחלה הייתה קשה. דוד בן גוריון וגולדה מאיר התנגדו לטלוויזיה. הם חשבו שזה "מכשיר משחית" שיהרוס את התרבות העברית.

אבל הקידמה ניצחה. ביום העצמאות תשכ"ח, 2 במאי 1968, מדינה שלמה נצמדה למסכים המעטים שהיו אז.

השידור הראשון: מצעד צה"ל בירושלים המאוחדת (אחרי ששת הימים).

התמונה הייתה בשחור-לבן, גרעינית ומרצדת, אבל ההתרגשות הייתה בשיאה. ראינו את הטנקים, את החיילים ואת המטוסים שלנו – בסלון! זה היה נס גלוי.

מאותו רגע, ישראל השתנתה.

🏛️ חלק א': היכל התהילה – הפנים של המדינה

בשנים הראשונות, הטלוויזיה שידרה רק כמה שעות בערב (ולא כל יום!). האנשים שהופיעו על המסך לא היו סתם "מגישים". הם היו בני בית. הם היו הסמכות העליונה.

1. "מר טלוויזיה" – חיים יבין

האיש שהמציא את החדשות בישראל.

"מבט לחדשות": ב-20:00 בערב, כשהוא אמר "ערב טוב", המדינה השתתקה.
המהפך: ב-1977, הוא טבע את המונח ששינה את הפוליטיקה: "גבירותי ורבותי, מהפך!". הסגנון שלו היה דרמטי, סמכותי, עם הרמת גבה מפורסמת ותנועות ידיים חותכות.

2. הנבחרת המייסדת

דליה מזור: האצולה של הטלוויזיה. העברית שלה הייתה מושלמת, הלוק תמיד אלגנטי ומוקפד. היא הגישה את "בוקר טוב ישראל" ואת החדשות במשך עשורים.
עמוס ארבל: הקול העמוק והסרקסטי של הספורט ("כדורסל") ושל "שום, פלפל ושמן זית" המאוחרת יותר.
יעקב אחימאיר: העיתונאי הרציני, החוקר, שתמיד שאל את השאלות הקשות ב"מוקד".
אריה אורגד: מראשוני השדרנים, האיש שבישר לנו בשורות (טובות ורעות) בקול הבריטון המרגיע שלו.
דניאל פאר: האיש עם החיוך הנצחי. הוא הנחה את האירוויזיונים ואת "כלבוטק" (לפני רפי גינת), והביא סגנון אירופאי ומנומס למסך.
יצחק איתן ודן כנר: הקריינים עם העברית המצוחצחת שאי אפשר לחקות.

🇬🇧 חלק ב': ההתמכרות הראשונה – "הגדת לבית פורסיית"

היום אנחנו עושים "בינג'" בנטפליקס. פעם, כל המדינה חיכתה ליום ראשון בערב.

התופעה: דרמה בריטית בשחור-לבן של ה-BBC על משפחה אריסטוקרטית באנגליה הוויקטוריאנית. זה נשמע משעמם, אבל ישראל יצאה מדעתה.
העוצר: כשהסדרה שודרה, הרחובות היו ריקים. מסעדות נסגרו מוקדם, ישיבות ממשלה נדחו, ומערכת החשמל עמדה בעומס שיא.
סופס ("Soames"): הדמות המרושעת והטרגית שכולם אהבו לשנוא. אריק איינשטיין אפילו כתב על זה שיר ("היה לנו טוב, נהיה לנו רע…").

🌈 חלק ג': המאבק בצבע – המחיקון והאנטי-מחיקון

סיפור שאפשר להמציא רק בישראל.

בשנות ה-70 הטלוויזיה החלה לצלם בצבע, אבל הממשלה החליטה שצבע זה "מותרות" שינקר את העיניים לעניים שאין להם טלוויזיה צבעונית.

המחיקון: רשות השידור הציבה מכשיר מיוחד שמחק את הצבע מהשידור והפך אותו לשחור-לבן בכוונה!
האנטי-מחיקון: המוח היהודי לא ויתר. מהנדסים המציאו מכשיר קטן ("אנטי-מחיקון") שעלה הון, התלבש על הטלוויזיה והחזיר את הצבע שהממשלה מחקה. זה היה ה"ישראבלוף" הראשון בשידור חי.

🦉 חלק ד': הטלוויזיה הלימודית – לא רק לבית ספר

הטלוויזיה החינוכית (ששידרה באותו ערוץ בשעות הבוקר והצהריים) הייתה הבייביסיטר הלאומי.

ההתחלה: "Here We Are" ו-"Neighbours". למדנו אנגלית מסדרות מוזרות עם אנשים שדיברו לאט מאוד.
קישקשתא ("מה פתאום"): הצבר הקוצני ששר "מה פתאום, מה פתאום, לא ירד פה גשם היום".
רגע עם דודלי: הסדרה שהגדירה דור. דודלי (שלמה ניצן) בעל המכולת, ורגע הבובה (ציפי מור).
הבית של פיסטוק: ספין-אוף פסיכדלי וצבעוני. פיסטוק (ספי ריבלין) בבית המשוגע.
היה היה: הסדרה המצוירת שלימדה אותנו היסטוריה ועל גוף האדם, עם השעון והאיש הזקן עם הזקן הלבן.

📼 חלק ה': הסרט הערבי של יום שישי

הטקס המקודש של יום שישי בערב.

לפני "יומן השבוע", כל המדינה – אשכנזים ומזרחים, דתיים וחילונים – ראתה את הסרט המצרי.

הכוכבים: פריד אל-אטרש, עבד אל-חלים חאפז, איסמעיל יאסין (הקומיקאי עם הפה הגדול).
העלילה הקבועה: אהבה בלתי אפשרית בין עני לעשירה, אבא קשוח, מישהו מתעוור או נכנס לכלא, ובסוף שיר ארוך ומרגש.

📡 חלק ו': המהפכה – מכבלים פיראטיים לערוץ הילדים

בסוף שנות ה-80, המונופול של ערוץ 1 נשבר. אבל זה לא קרה בצורה חוקית בהתחלה.

1. הכבלים הפיראטיים

בשכונות צצו יזמים. הם מתחו כבלים שחורים על הגגות, חיברו בניין לבניין, ושידרו מחדר קטן עם 5 מכשירי וידאו.

התוכן: סרטי פעולה ("רמבו", "שליחות קטלנית") 24 שעות ביממה, ובלילה – סרטים כחולים עם המון "שלג" (הפרעות קליטה).
הגבייה: בחור עם מעיל עור היה דופק בדלת ולוקח 40 שקל במזומן.

2. הכבלים החוקיים (תחילת ה-90)

המדינה הבינה שאי אפשר לעצור את הקידמה. הארץ חולקה לאזורי זיכיון.

החברות:
- תבל: אזור תל אביב והמרכז.
- מתב: אזור הצפון והשרון.
- גוונים: אזור הדרום והקריות.
- ערוצי זהב: אזורים נוספים.
ערוץ 6 (ערוץ הילדים): המהפכה האמיתית. עודד מנשה, מיכל ינאי, עמוס שוב. פתאום לילדים הייתה טלוויזיה משלהם, חיה, בועטת ומגניבה ("הכיתה המעופפת", "ששטוס").
ערוץ 3 (המשפחה): אופרות סבון וסרטים.