הטמפלרים הגרמנים בארץ ישראל – המושבות, הסיפור והמורשת

פרק א': חזון בלב השממה – המורדים שחיפשו את המקדש

הסיפור מתחיל בגרמניה של אמצע המאה ה-19, בתוך סערה דתית פנימית. כריסטוף הופמן, תיאולוג רדיקלי ומנהיג כריזמטי, הכריז על פרישה מהכנסייה הלותרנית הממוסדת, אותה כינה "כנסיית המתים". הופמן האמין שהגאולה לא תבוא דרך תפילות ריקות, אלא דרך הקמת "מקדש חי" – קהילה של אנשים טהורים שיחיו בארץ הקודש ויכשירו את הקרקע לבואו השני של ישו.

בשנת 1868, כשהם חמושים במחרשות ובאמונה יוקדת, נחתו הופמן וסגנו, גיאורג דוד הרדג, בחופי חיפה העזובה. הארץ שתחת השלטון העות'מאני הייתה אז מוכת מחלות, שוממת ומסוכנת. בניגוד לצליינים שבאו רק לבקר במקומות הקדושים, הטמפלרים באו כדי להישאר. הם הקימו את "המושבה הגרמנית" הראשונה למרגלות הכרמל, עם בתים מאבן מקומית ששילבו אדריכלות אירופאית עם פתרונות אקלימיים מזרח-תיכוניים. הם היו הראשונים שהביאו לארץ את גגות הרעפים האדומים, שהפכו לסימן ההיכר שלהם ולמושא לקנאה מצד שכניהם.

פרק ב': הבועה הגרמנית – רכילויות, גינונים וחיכוך עם היהודים

הטמפלרים לא היו רק חקלאים; הם היו אירופאים גאים שסירבו להתערבב. בתוך המושבות שלהם – שרונה, וילהלמה, יפו וירושלים – הם יצרו בועה גרמנית מושלמת. הרכילויות בירושלים של סוף המאה ה-19 סיפרו על "הנשים הגרמניות שמטאטאות את הרחוב לפני הבית חמש פעמים ביום" ועל הגברים שלובשים חליפות ועניבות גם בחום המדברי של יולי.

החיכוך עם היישוב היהודי היה מורכב. מצד אחד, הטמפלרים היוו מודל לחיקוי עבור חלוצי העלייה הראשונה. היהודים למדו מהם איך לייבש ביצות, איך לגדל כרמים ואיך לבנות משק מודרני. אך מצד שני, שררה עוינות שקטה. הטמפלרים נחשבו ליהירים ובזים ליהודים ה"גלותיים" שהגיעו ממזרח אירופה. רכילות מהתקופה מספרת על בעלי עסקים טמפלרים ביפו שסירבו להעסיק פועלים יהודים בטענה שהם "חלשים מדי ולא מבינים מהי משמעת גרמנית". המתח הכלכלי היה בשיאו: הטמפלרים שלטו בשוק התחבורה עם הכרכרות המהירות שלהם, ובשוק המלונאות עם מלונות פאר כמו "דו פאסט" ו"ירושלים", מה שהשאיר ליהודים רק את פירורי ענף התיירות הצומח.

פרק ג': הפילוג הגדול והביקור הקיסרי ששינה הכל

אחד הסיפורים הפחות מוכרים הוא הריב הפנימי המר שקרע את הקהילה. גיאורג דוד הרדג, ממייסדי הכת, הסתכסך עם כריסטוף הופמן והודח מהנהגת התנועה. המחלוקת הייתה כה עמוקה עד שהרדג וחלק מחסידיו עזבו את הקהילה הטמפלרית והצטרפו לכנסייה הפרוטסטנטית. בחיפה עד היום ניתן לראות בתי קברות נפרדים למורדים ולאנשי הזרם המרכזי.

שיא תפארתם הגיע בשנת 1898, עם ביקורו ההיסטורי של הקיסר וילהלם השני בארץ ישראל. הטמפלרים, שראו בעצמם את נציגי התרבות הגרמנית במזרח, קיבלו אותו בכבוד מלכים. לכבוד הקיסר נסללו דרכים, הוקמו שערים מפוארים והמושבות קושטו בדגלי הרייך. הביקור הזה לא רק חיזק את מעמדם הפוליטי מול השלטון העות'מאני, אלא גם נטע בהם את התחושה שהם "בעלי הבית" האמיתיים של הארץ, מה שהזין את הקונספירציות העתידיות על שאיפותיהם האימפריאליות.

פרק ד': צלבי קרס בלב תל אביב – הקונספירציה של "הגיס החמישי"

עם עליית המפלגה הנאצית בגרמניה בשנות ה-30, עברה הקהילה הטמפלרית טרנספורמציה אידיאולוגית מסוכנת. במושבות שרונה (בלב תל אביב של היום) ובוילהלמה, הוקמו סניפים של המפלגה הנאצית. בבית העם בשרונה הונפו דגלי צלב קרס, וצעירי העדה צעדו במדים חומים של ה"היטלר יוגנד" ברחובות המושבה.

כאן החלו להירקם הקונספירציות הגדולות ביותר. השמועות ביישוב היהודי דיברו על כך שהטמפלרים משמשים כתחנת ריגול קדמית של המודיעין הגרמני (האבוור). סופר על משדרים סודיים שהוסתרו בצריחי הכנסיות ועל כך שהם מעבירים מידע לגרמניה על תנועות הצבא הבריטי ועל כוחות ה"הגנה". מחקרים מאוחרים יותר גילו כי חלק מהטמפלרים אכן היו מעורבים בתוכנית "אטלס" – ניסיון גרמני להחדיר מרגלים וחומרי חבלה לארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה כדי להרעיל את בארות המים של תל אביב ולחולל מהומות.

פרק ה': הגירוש הגדול ו"מבצע טאטורה"

פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939 חתם את גורלם של הטמפלרים. הבריטים, שחששו מאוד מהנוכחות הגרמנית האוהדת-נאציזם בלב ארץ ישראל, הכריזו עליהם כ"נתיני אויב". המושבות המטופחות שרונה, וילהלמה, בית לחם הגלילית וולדהיים הוקפו בגדרות תיל והפכו למחנות מעצר לכל דבר.

הסיפור שובר הלב של הגירוש התרחש ב-1941. אלפי טמפלרים נשלחו באוניות תחת אבטחה כבדה למחנה המעצר "טאטורה" באוסטרליה. שם, בלב המדבר האוסטרלי, הם ניסו לשחזר את חייהם, אך הארץ שאהבו ושבנו במשך שלושה דורות אבדה להם לנצח. באחד המקרים המרתקים, התבצעה עסקת חילופין בין הבריטים לגרמנים: קבוצה של טמפלרים הוחלפה תמורת קבוצת יהודים בעלי נתינות בריטית שהוחזקו במחנות ריכוז באירופה. עבור הטמפלרים הללו, החזרה לגרמניה המופצצת הייתה גזזר דין מוות או פליטות נצחית.

פרק ו': החיסול האחרון ומורשת האבן

עם סיום המלחמה והקמת מדינת ישראל, לא היה עוד מקום לטמפלרים. אנשי ה"הגנה" והפלמ"ח ראו בהם אויב מר שיש לסלקו סופית. בשנת 1946 נרצח בלב תל אביב גוטהילף וגנר, ראש המועצה של שרונה ופעיל נאצי בולט, על ידי מתנקשים מהפלמ"ח. הרצח הזה שלח מסר ברור: הגרמנים אינם רצויים כאן עוד. עד שנת 1948 גורשו אחרוני הטמפלרים, ונכסיהם הולאמו על ידי המדינה הצעירה.

מה עלה בגורל המושבות?

הן הפכו לחלק בלתי נפרד מהמרקם הישראלי, אך באורח אירוני:

• שרונה הפכה ל"קריה" – מרכז השלטון והביטחון של ישראל, שם בבתיהם של תומכי הנאצים ישבה הממשלה הראשונה והוקם חיל האוויר. כיום זהו מתחם בילוי יוקרתי.

• וילהלמה הפכה למושב בני עטרות, שם עדיין ניתן לראות את האורוות שהפכו לבתי מגורים.

• ולדהיים ובית לחם הגלילית הפכו למושבים משגשגים ואתרי תיירות מבוקשים ושמרו על האופי הציורי של בתי האבן.

הטמפלרים השאירו אחריהם מורשת של אדריכלות מפוארת, חקלאות מתקדמת וסיפור טרגי על קהילה שעלתה לגדולות בזכות עבודה קשה, אך נפלה לתהום בשל ברית פוליטית אפלה וגאווה לאומית שלא ידעה גבולות. אבני המושבות שלהם עומדות עד היום, אילמות, מספרות את סיפורם של אלו שרצו לבנות גן עדן בארץ הקודש, אך מצאו את עצמם בצד הלא נכון של ההיסטוריה.