ונדל ג'ונס ובני נח: בעקבות אוצרות המקדש והעברית הקדומה
סיפורו של ונדל ג'ונס (1930–2010) הוא אחד הסיפורים המרתקים והשנויים במחלוקת בתולדות הארכיאולוגיה והרוחניות בישראל. ג'ונס, שהיה כומר בפטיסטי מטקסס שהפך לחוקר תנ"ך וארכיאולוג, הקדיש את חייו לחיפוש אחר כלי המקדש האבודים, ובו בזמן הניח את היסודות לתנועת "בני נח" המודרנית – תנועה של לא-יהודים המאמינים בתורת ישראל ושומרים את שבע מצוות בני נח.
האיש והחזון: מטקסס אל מגילת הנחושת
ונדל ג'ונס הגיע לישראל לראשונה בשנות ה-60, כשהוא מונע מאמונה יוקדת שהתנ"ך אינו רק ספר דת, אלא מפת דרכים היסטורית מדויקת. המפתח לעבודתו היה "מגילת הנחושת" – אחת ממגילות קומראן המסתוריות ביותר, שבניגוד לאחרות, אינה טקסט דתי אלא רשימה מפורטת של 64 מקומות מסתור בהם הוטמנו אוצרות זהב, כסף וכלי המקדש לפני חורבן הבית.
ג'ונס טען כי הארכיאולוגים הממסדיים טעו בפירוש המגילה כיוון שלא הבינו את המונחים הטכניים הקשורים לעבודת המקדש. הוא הקים את המכון לחיפוש ארכיאולוגי (IARS) והחל לחפור באזור צפון ים המלח, בעיקר סביב קומראן.
תנועת "בני נח": אמונה ללא המרה
ג'ונס לא היה רק מחפש אוצרות. הוא היה הוגה דעות דתי שסחף אחריו אלפי מאמינים, בעיקר נוצרים לשעבר מארה"ב. האמונה המרכזית שלו ושל קהילת "בני נח" (B'nai Noah) שהקים הייתה שלפי התורה, לא-יהודים אינם חייבים להתגייר כדי להיות בקשר עם אלוהים. עליהם רק לקיים את שבע מצוות בני נח (איסור עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, גזל, אבר מן החי, ברכת השם והקמת מערכת משפט).
חסידיו ראו בו מנהיג רוחני. הם הגיעו לישראל בהתנדבות, מימנו את חפירותיו ועבדו בשטח תחת השמש הקופחת של המדבר, מתוך תקווה שחשיפת כלי המקדש תביא לגאולה ולשלום עולמי.
התגליות הגדולות: שמן המשחה והקטורת
במהלך שנות ה-80 וה-90, טען ג'ונס לשתי תגליות מרעישות במערות באזור קומראן:
-
שמן המשחה (1988): במערה המכונה "מערת העמוד", נמצא כד קטן ובו חומר צמיגי אדום. ג'ונס טען כי מדובר בשמן האפרסמון המקורי ששימש למשיחת מלכים וכהנים.
-
הקטורת (1992): במערה סמוכה נמצאה כמות גדולה (כ-600 ק"ג) של חומר אורגני ריחני. ג'ונס טען שזהו ה"פיטום" – תערובת סממני הקטורת ששימשה בבית המקדש.
למרות שהממסד הארכיאולוגי הישראלי התייחס לממצאים בספקנות (חלק מהבדיקות העלו שמדובר בחומרים אורגניים פשוטים יותר), עבור ג'ונס וחסידיו זו הייתה הוכחה חותכת לכך שהם בנתיב הנכון אל ארון הברית.
מחנה "ג'אבל מועכף": הכתובות המסתוריות מעל קליה
אחד הפרקים הפחות מוכרים אך היותר ציוריים בחייו של ג'ונס התרחש על המצוקים שמעל היישוב קליה. ג'ונס הקים את מחנה החפירות שלו על הר ג'אבל מועכף, בנקודה הצופה אל ים המלח ואל אתר קומראן.
שם, בבדידות המדבר, נהג ג'ונס להרהר בכתובים. כביטוי לאמונתו העמוקה בחיבור לשורשים העבריים, הוא חקק על סלעי האתר פסוקי תהילים וכתובות שונות.
המיוחד בכתובות אלו הוא השימוש בכתב עברי עתיק (דעץ/רעץ) – הכתב שהיה נהוג בימי בית ראשון. מטיילים המגיעים לאזור היום עדיין יכולים למצוא את ה"כתובות של אינדיאנה ג'ונס", כפי שהן מכונות לעיתים, עדות חיה למעבר של הקבוצה הזו בשטח.
פרקי תהילים (תהילים קכ"א): במחנה נמצאו חקוקים פסוקים מ"שיר למעלות": "אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי…". ונדל בחר בפרק זה בשל מיקומו של המחנה על פסגת ההר, הצופה אל הנוף המדברי העצום, מתוך תחושה של השגחה אלוהית על עבודתם.
חידת הכתב: למה הכתב שלנו השתנה?
העובדה שג'ונס בחר לכתוב בעברית עתיקה מעלה שאלה מעניינת: מדוע העברית שאנו קוראים היום נראית אחרת לגמרי מזו שכתבו בה דוד המלך או ישעיהו הנביא?
-
הכתב העברי העתיק (דעץ): זהו כתב פיניקי-כנעני באופיו, המורכב מזוויות חדות. זה הכתב שבו נכתבו לוחות הברית והתורה המקורית.
-
הכתב המרובע (אשורי): זהו הכתב שבו אנו משתמשים היום. מקורו בכתב הארמי שהיה נפוץ באימפריה הבבלית והפרסית.
-
המהפך של עזרא הסופר: לפי המסורת היהודית, כאשר חזרו גולי בבל לארץ ישראל בימי בית שני, הביא עמו עזרא הסופר את הכתב המרובע (האשורי). חז"ל מסבירים כי הכתב הוחלף כדי ליצור הבחנה בין קודש לחול, או משום שהכתב העתיק נשאר מזוהה עם השומרונים.
ג'ונס, בחיפושו אחר ה"אמת הראשונית", ראה בכתב העתיק את השפה האותנטית של ההתגלות האלוהית, ולכן בחר להשתמש בו בכתובותיו במדבר.
מורשת
ונדל ג'ונס נפטר בשנת 2010, מבלי שמצא את ארון הברית, אך מורשתו ממשיכה להתקיים. תנועת בני נח הפכה לארגון עולמי רחב היקף, עם קהילות בפיליפינים, באמריקה הלטינית ובארה"ב.
עבור רבים, הוא נותר הדמות המקורית של "הארכיאולוג המאמין", זה שמשלב בין את חפירה לספר תהילים, בין מחקר אקדמי לציפייה משיחית, ובין נופי המדבר המאובקים לחזון של עולם מתוקן.
