פרק 2: טעמים של פעם – המטבח, המכולת והקיוסק
הנוסטלגיה הישראלית עוברת דרך הקיבה. מסע אל מדפי המכולת של שנות ה-70 וה-80: מסירופ פטל של "עסיס" ומרגרינה "בלו בנד", ועד לגזוז בפיצוצייה והוופלים של "מן". כל הטעמים, המותגים והזיכרונות מהמטבח הישראלי של פעם.
🍽️ לא גורמה, אלא נשמה
היום אנחנו חיים בעידן של שפע כמעט מביך. מדפי הסופרמרקט קורסים תחת עומס של חמישים סוגי גבינות – עיזים, כבשים, עזים שגדלו עם מוזיקה קלאסית – לחמי מחמצת עם סיפור אישי, לחמניות ללא גלוטן, ללא סוכר, ללא רגשות אשם. אבל פעם? פעם האוכל היה פשוט. הוא לא ניסה להיות חוויה קולינרית, הוא לא ביקש “לרגש” – הוא ביקש להחזיק אותך עומד. זה היה אוכל כדלק לבניית הארץ, אבל דלק שהיה מתובל במשהו שחסר לנו היום: תמימות.
המטבח הישראלי של שנות ה־60, ה־70 וה־80 היה מטבח של אילתורים, של המצאות ושל “יש מאין”. מקרר אחד למשפחה שלמה, כזה שמרעיש בלילה כאילו יש לו דעה על החיים, ובתוכו קוטג’ בקופסה מרובעת, גבינה צהובה עטופה בנייר שעווה, וביצה קשה שנשכחה מאתמול. זה היה עולם שבו לחם אחיד היה מלך השולחן, עם שכבה עבה של מרגרינה (כי חמאה הייתה מותרות של קיבוצים עשירים או של “מי שחזר מחו״ל”), לפעמים עם סוכר מלמעלה, לפעמים עם שוקולד השחר, ותמיד עם תחושת שובע.
זה געגוע לאורז בן־גוריון – הפתיתים – שנולדו כפתרון למחסור והפכו לאייקון, לשניצל עוף דק־דק, כי באירופה המקור הוא בקר אבל כאן הסתפקנו במה שיש, לפירה לבן עם גומה קטנה באמצע בשביל הרוטב, לסלט ירקות קצוץ דק עם יותר מדי בצל ומיץ לימון מבקבוק פלסטיק צהוב. זה עולם שבו דג קרפיון שחה באמבטיה המשפחתית, הילדים נתנו לו שם, והוא חיכה בסבלנות למכת החסד של יום שישי כדי שיהיה “טרי באמת”. עולם שבו ריח של עוגה בסיר פלא מילא את הבית שעות, בלי טיימר ובלי מתכון מדויק – רק ניסיון ואמונה.
זה גם הצליל של פתיחת בקבוק טמפו, של גזוז פטל בצבע לא טבעי בעליל, של קפה שחור שהתבשל על הפלטה, ושל קופסת ביסקוויטים כחולה שהכילה הכול חוץ מביסקוויטים. מטבח בלי מותגים נוצצים, בלי טרנדים, בלי אינסטגרם – אבל עם חום, עם משפחתיות, ועם תחושה ברורה שאוכל הוא לא הצגה אלא שותף לחיים.
בפרק הזה אנחנו פותחים את המקרר הישן, מציצים לארונות הפורמייקה, מריחים שוב את הסיר שעל הגז – וחוזרים לרגע לטעמים שנעלמו, אבל גם לאופן שבו פעם אכלנו: לאט יותר, בפשטות, ובלי לדעת שנתגעגע.
🍬 חלק א': הממתקים האסורים – הסוכר של הילדות
לפני שהיו לנו מותגי יוקרה משוויץ, היו לנו את הממתקים של "עלית" ו"צ.ד". הם היו פשוטים, הם נדבקו לשיניים, והם היו הדבר הכי טעים בעולם.
שוקולד פרה ורוקוקו
-
הפרה האדומה: הטבלה הקלאסית. שוקולד חלב פשוט. השיא היה לגרד את הנייר הכסוף ("הזהב") כדי ליישר אותו לאוסף.
-
שוקולד רוקוקו / רוקולדה: זוכרים את השוקולד עם המילויים המוזרים? תות סינתטי בצבע ורוד זרחני, או קרם מנטה. זה היה נחשב לשיא האלגנטיות.
-
שוקולד "ציד" (צ.ד): החבילות הקטנות והדקות שהיינו מקבלים בחגים או בטיולים שנתיים.
הוופלים (בפלות)
-
וופלים "מנבטים" ("מן"): הוופל הלאומי. גושי וופל ארוכים, מעט לחים, בטעם לימון או שוקולד. לא היה להם את הקראנץ' של היום, אבל היה להם טעם של בית.
-
טוב טעם (המיתולוגי): הוופל המצופה עם "הפצפצים" ששרד עד היום, אבל פעם הוא היה הפרס הגדול של הקיוסק.
-
מצופה "שוקו-שוקו": זוכרים? שני כדורי וופל מצופים שהיו מחוברים יחד.
המסטיקים והסוכריות
-
מסטיק "עלמה": מסטיק צהוב (בטעם פירות לא מזוהה) או ירוק (מנטה). הטעם נעלם אחרי 4 דקות בדיוק, והמסטיק הפך לאבן קשה, אבל העטיפה הייתה יפהפייה.
-
בזוקה: לא רק מסטיק, אלא עיתון. "עתידות: בקרוב תגיע לירח". הבדיחות של ג'ו בזוקה היו נושא לשיחה בהפסקה.
-
סוכריות טופי "כרמית": הסוכריות הארוכות והשטוחות שנדבקו לנייר, וכשניסית לקלף אותן אכלת חצי נייר עם הסוכרייה. טעם תות או חלב.
🥤 חלק ב': המשקאות – צבעי מאכל וגאווה
לא שתינו מים מינרליים (שתינו מהברז או מהברזייה בגינה). כשרצינו להתפנק, היו לנו משקאות בצבעים שלא קיימים בטבע.
הגזוז והמיץ
-
סירופ "עסיס" ו"ויטמינצ'יק": בקבוקי הזכוכית הכבדים במטבח. הפקק המתכתי שהיה עושה חריצים באצבעות כשניסינו לפתוח. המאבק התמידי בין הילדים ("תשימי לי הרבה סירופ!") לבין ההורים ("זה יקר, רק קצת צבע למים").
-
ה"זיפ" (ZIP): "והמשקה מוכן!". אבקת קסם שהפכה מים למיץ תפוזים/אשכוליות. הטעם היה כימי לחלוטין, ואבקה תמיד נשארה בתחתית הקנקן (הכי טעים היה לאכול את האבקה ישר מהשקית עם האצבע).
-
טרופית: שקית האלומיניום הכסופה עם הקשית הצהובה החדה. האתגר: לתקוע את הקשית במקום המסומן בלי שהמיץ ישפריץ עליך, ובלי לנקב את השקית מצד לצד.
השוקו והחלב
-
שקית חלב: לפני הקרטונים, החלב הגיע בשקיות ניילון רוטטות. שמנו אותן בתוך "קנקן פלסטיק" ייעודי (בדרך כלל כחול או אדום), וגזרנו את הפינה עם מספריים קטנים. תמיד נשפך קצת במקרר.
-
שוקו בשקית: הקיוסק בהפסקה. נושכים את הפינה של השקית ושותים מהר לפני שהיא נוזלת. השוקו של "יטבתה" או "תנובה" היה טעים יותר מכל משקה יוקרתי של היום.
🧂 חלק ג': המזווה הישראלי – לחם, מרגרינה ולוף
המטבח הישראלי נבנה על מוצרי יסוד.
המלך והמלכה: לחם ומרגרינה
-
המרגרינה: "בלו בנד" (לבישול) ו"גולד בנד" (למריחה). קובייה עטופה בנייר כסף מוזהב או כסוף. החמאה הייתה יקרה ונדירה. הכריך הקלאסי של הילדות: פרוסת לחם אחיד, שכבה עבה של מרגרינה, ומעל זה סוכר, ריבה אדומה פשוטה, או שוקולד "השחר".
-
לחם אחיד: לחם כהה, דחוס, עם "קשה" שהיה באמת קשה. היינו קונים חצי כיכר במכולת, והוא היה מגיע לא פרוס. עד שהגענו הביתה, כבר אכלנו את ה"נשיקה" (הקצה).
קופסאות השימורים
-
לוף (בשר משומר): מלך המנות הצבאיות שזלג גם למטבח האזרחי. גוש בשר ורדרד בקופסת פח מלבנית. מטוגן עם ביצה או סתם ככה על הלחם. כולם אהבו לשנוא אותו, אבל כולם אכלו.
-
סרדינים: בקופסאות שטוחות עם מפתח קטן שהיית צריך לסובב כדי לפתוח את המכסה (ותמיד המפתח היה נשבר באמצע).
🥙 חלק ד': מוסדות האוכל – הפיצוצייה והפלאפל
האוכל בחוץ היה חוויה חברתית.
הפלאפל של פעם
לא היו טורטיות ולא היו תוספות מתוחכמות.
-
המנה: פיתה, כדורים חמים שיצאו הרגע מהשמן, סלט ירקות פשוט (מלפפון ועגבניה), כרוב חמוץ, מלפפון חמוץ ענק במלח, והמון טחינה דלילה שנזלה על המרפק ועל החולצה.
-
השתייה: בקבוק "ענבים" או "טרופית" ליד.
הגזוז בפיצוצייה (הקיוסק)
הקיוסק היה מרכז העולם. המוכר עמד על במה מוגבהת מאחורי דלפק שיש. היו לו שלושה מכלים עם נוזלים זרחניים: אדום, צהוב וירוק.
הוא היה מוזג מעט סירופ לכוס זכוכית, ואז מתיז סודה בלחץ חזק ("פסססס"). השיא היה לבקש "גזוז מעורבב" – כל הטעמים ביחד.
אוטו-גלידה
המוזיקה שנשמעה למרחקים (בדרך כלל נעימה מסרט של דיסני או "יום הולדת"). כולנו רצנו החוצה יחפים. המוכר הגיש גלידה רכה ("אמריקאית") בתוך גביע ופל פריך, או ארטיק "מטרה" (עגול עם טבעות שוקולד).
🍳 חלק ה': המכשירים – סיר פלא וסיפולוקס
המטבח היה מאובזר בטכנולוגיה שכבר לא קיימת.
-
סיר פלא: סיר אלומיניום עגול עם חור באמצע, שהונח על הגז (ולא בתנור). בתוכו נאפו העוגות הכי גבוהות והכי אווריריות שיש. עוגת שיש או עוגת תפוזים של שבת.
-
סיפולוקס: אביזר חובה בכל בית מכובד. בקבוק מתכת כבד ומעוצב להכנת סודה. היינו קונים חבילות של "בלונים" (קפסולות גז קטנות). הברגת הבלון לוותה ברעש אימתני של גז משתחרר, שהפחיד את הילדים הקטנים אך הבטיח סודה טריה וקופצנית.
-
מקרר אמקור/תדיראן: המקרר הישראלי. נמוך, שמן, ובלתי ניתן להריסה. הידית הייתה מכאנית עם "קליק" כבד.
❓ שאלות נפוצות על טעם וריח
ש: למה אכלנו מרגרינה ולא חמאה?
ת: בעיקר מסיבות כלכליות (תקופת הצנע והשנים שאחריה), וגם בגלל הכשרות (מרגרינה היא פרווה ואפשר לאכול אותה אחרי ארוחה בשרית). המרגרינה נתפסה אז כמוצר מודרני ובריא (טעות שהתגלתה שנים אחר כך).
ש: מה היה ה"שוקו-פאי" המקורי?
ת: הקרמבו! הוא היה קינוח החורף האולטימטיבי. הוויכוח הנצחי: מה אוכלים קודם – את הביסקוויט או את הקצפת? ואיך מקלפים את הנייר בלי להרוס את השוקולד?
ש: האם באמת היו שותים סודה עם חלב?
ת: כן! בקיוסקים ותיקים היו מגישים משקה של סודה קרה מעורבבת עם חלב ושמנת מתוקה. משקה מרענן ומזין שנעלם כמעט לגמרי.
🔚 סיכום: טעמים וריחות של פעם
היום אנחנו יכולים להזמין סושי באפליקציה ב־2 בלילה, לבחור אם האורז יהיה חום, לבן או “בהשראה יפנית מודרנית”, ולדרג את השליח.
אבל שום רול מפואר, עטוף באבוקדו ובפילוסופיה, לא ישתווה לרגע ההוא של יום שישי בצהריים, הרגע שבו אמא הוציאה את השניצלים מהמחבת, עוד מבעבעים, ואנחנו חטפנו אחד לפני שסידרה לצלחת, דחפנו אותו לפיתה רכה, עם קטשופ פשוט, בלי מיונז ובלי רגשות אשם.
נשרפנו קצת בלשון, אבל היינו מאושרים.
כי הטעמים של פעם הם לא רק אוכל.
הם הזיכרון של מי שישב איתנו סביב השולחן, של המרפקים שנדחפו, של “אל תאכלו עדיין”, של הריח שנכנס מהחלון, ושל הפשטות שבה פרוסת לחם עם ריבה הייתה עולם ומלואו. הם היכולת לשמוח ממשהו קטן, יומיומי, כזה שלא צריך לצלם ולהפית באינסטגרם לכל העולם עוד לפני שאוכלים.
זה לא געגוע לבישול, זה געגוע לזמן.
לרגע שבו לא היינו צריכים לבחור בין אלף אפשרויות, רק לאכול, להיות, וללקק את האצבעות.
נו… הבטן כבר מקרקרת? 😏
