פרק 1: ילדות נשכחת: כשהרחוב היה הממלכה שלנו

מסע נוסטלגי אל הילדות הישראלית של פעם. חוקי המשחק של 5 אבנים וגוגואים, הקורקינט שבנינו לבד, אוספי הזהבים והמפיות.

הימים שבהם "זמן מסך" היה פשוט להסתכל מהמרפסת אל הטלוויזיה המרצדת בשחור-לבן במרפסת של השכן.

המדריך המלא למשחקי הרחוב של ישראל.

לא היינו מחוברים ל-WIFI, היינו מחוברים לחיים

הילדות הישראלית של שנות ה-60, ה-70 וה-80 היא ארץ אחרת. אם תנסו להסביר לילד של היום איך העברנו אחר צהריים שלם בלזרוק חרצן של משמש לתוך בור באדמה, הוא יחשוב שהשתגענו. אבל אנחנו יודעים את האמת: היינו עשירים.

לא היה לנו מזגן, אז חיינו ברחוב. לא היו לנו טלפונים ניידים, אז שרקנו מתחת לחלון של החבר. לא היו לנו הורים עשירים, היו לנו מפתחות על הצוואר ועצמאות אין-סופית.

הרחוב היה המגרש, המדרכה הייתה הלוח, והברכיים המשופשפות היו תג היחידה שלנו. בפרק זה נפתח את תיבת האוצרות של הילדות ונחזור אל המשחקים, הצעצועים והרגעים שהפכו אותנו למי שאנחנו.

חלק א': מטבעות הקיץ – עונת הגוגואים והמשמשים

בכל שנה, סביב מאי-יוני, המדינה נכנסה לטירוף. זו לא הייתה עונת המלפפונים, זו הייתה עונת הגוגואים.

הגוגו (חרצן המשמש) היה ה"ביטקוין" של הילדות. הערך שלו נקבע לפי הגודל, הצורה והנדירות.

המילון המלא של הגוגואים:

ה"ראס" (או בונקלה): גוגו ענק, בדרך כלל ממשמש בלאדי גדול. היה שווה בין 5 ל-10 גוגואים רגילים.
ה"מוסטפה": גוגו שטוח, חלקלק ורחב. נחשב נדיר.
ה"שיכור": גוגו שכשמנערים אותו שומעים את הזרע בפנים מרעיש (כי הוא התייבש). אגדה אורבנית אמרה שזה מביא מזל.
ההכנה: לא זרקנו שום משמש. אכלנו בכוח (גם כשהבטן כאבה), ואז הגיע שלב השפשוף על המדרכה או על קיר שפריץ כדי לנקות את שאריות הפרי. הריח של משמשים מרקיבים בכיסים היה הבושם של הקיץ.

איך שיחקנו?

קליעה לבור ("מוּר"): חופרים גומה באדמה (רצוי בחול ים). עומדים במרחק מוסכם וזורקים. הראשון שמכניס לוקח את כל הקופה שבבור.
פגיעות: מעמידים גוגו אחד ("המטרה") וזורקים עליו גוגו אחר ("הצולף"). פגעת? לקחת.
הבנק: הילד העשיר של השכונה היה מגיע עם שקית בד (של אורז) מלאה באלפי גוגואים ומלווה לחברים בריבית קצוצה.

️ חלק ב': וירטואוזים של מדרכה – חמש אבנים וגולות

אם הגוגואים היו עניין של מזל, כאן נדרשה מיומנות של מנתח מוח.

חמש אבנים (הגרסה המתכתית)

לא הפלסטיק הצבעוני שיש היום בשקית רשת. אנחנו מדברים על קוביות מתכת מוזהבות או כסופות, כבדות וקרות. הצליל שלהן מתנגשות באוויר ("צ'ק-צ'ק") היה הפסקול של ההפסקות.

השלבים: "ראשון", "שני", "שלישי", "רביעי" (להרים את כל הארבע במכה).
התרגילים המתקדמים: "החלפות" (להחליף אבן באוויר), "תקיעות" (להשאיר אבן על גב כף היד), ו"שערים" (להעביר את האבנים תחת גשר שעשינו עם האצבעות).
העונש: מי שנפסל היה צריך לחכות תור שלם, נצח במונחים של ילד.

גולות (בלורות / ג'ולים)

העיניים של המדרכה. היו סוגים שונים שקבעו את המעמד שלך:

פשוטות: שקופות עם "עלים" צבעוניים בפנים (בדרך כלל ירוק או כחול).
חלביות: גולות לבנות אטומות.
בננה: גולה עם פסים צהובים מעוגלים.
ברזליות: כדורי מסב (לאגרים) קטנים מפלדה. שברו כל גולה אחרת ולכן לעתים נאסרו למשחק.
המשחק: "מור" (משולש), או סתם פגיעות. הדיוק הנדרש היה אבסולוטי. את הגולה החזקנו בין האגודל לאצבע המורה וירינו כמו קליע.

חלק ג': משחקי בנות (שגם בנים שיחקו בסתר)

האספלט היה שייך לקופצות.

גומי

שתי בנות עומדות בפיסוק ("עמודים"), והשלישית מבצעת סדרת קפיצות מסובכת על גומי תחתונים פשוט שנקנה בחנות הסידקית.

הגבהים: מתחילים בקרסוליים, עולים לברכיים, ירכיים, מותניים… והאלופות הגיעו לבית השחי ולצוואר.
השירים: "א-ב-רו-ם, הו-לב-נים…" או "ראשון, שני, שלישי…".
הפסילה: אם הגומי נתפס בנעל או אם דרכת עליו לא נכון – "נפסלת, תורי!".

קלאס

ציור גיר על הכביש או המדרכה.

האבן: בדרך כלל קופסת משחת נעליים ("קיווי") ממולאת בחול וסגורה היטב (מעוכה), כדי שלא תקפוץ רחוק מדי.
החוקים: אסור לדרוך על הקווים. בקלאס "בובה" או "אווירון" היה צריך לקפוץ על רגל אחת, להתכופף ולהרים את האבן בלי לאבד שיווי משקל.

️ חלק ד': המהנדסים הצעירים – בנינו את הצעצועים לבד

לפני עידן ה"טויס אר אס" והמשחקים מסין, אם רצית צעצוע – בנית אותו. היינו דור של "מייקרים" (Makers) עוד לפני שהמילה הייתה קיימת.

הקורקינט המיתולוגי

לא מאלומיניום מתקפל. קורקינט אמיתי היה עשוי מקרש בניין גס, שניסרנו (עקום) במרפסת.

המנוע: שני "לאגרים" (מיסבים כדוריים) שהשגנו במוסך בתחינות.
הכידון: קרש רוחב שתקענו עם מסמרים חלודים.
החוויה: הרעש של המתכת על האספלט היה מחריש אוזניים (כל השכונה ידעה שאתה בא), והרעידות בידיים היו כל כך חזקות שהשיניים נקשו. לא היו בלמים – עצרנו עם סוליית הנעל (שנשחקה תוך שבוע).

רוגטקה ופורפרה

רוגטקה: ענף עץ בצורת Y שמצאנו בחורשה, גומי חזק מפנימית של אופניים, וחתיכת עור מהסנדלר. ירינו אבנים קטנות או גולות.
פורפרה: סביבון עץ בצורת אגס עם מסמר מתכת בקצה. ליפפנו סביבו חוט ("שרוך") וזרקנו בתנועת הצלפה ("הנחתה"). המטרה הייתה לפגוע בפורפרה של היריב ולבקע אותה ("חאלאס").

חלק ה': מלכי השכונה – משחקי חברה המוניים

כשהערב ירד והחום נשבר, כולם ירדו למטה.

מחבואים / עמודו

המשחק הכי מותח בעולם.

הספירה: "אחת שתיים שלוש… מי שעומד מלפניי ומצדדיי ומאחוריי הוא העומד…".
השיא: לרוץ בטירוף לעמוד הספירה ולצעוק "אחת שתיים שלוש דג מלוח לכולם!" ולשחרר את כל השבויים.

משחק תופסת:

אחד רודף אחרי כולם, האיטי נתפס ועכשיו תורו לנסות לרדוף…

שוטרים וגנבים / סימני דרך

כל השכונה הפכה לשדה קרב. רצנו בין חדרי מדרגות זרים, טיפסנו על חומות, התחבאנו מאחורי מכוניות "סוסיתא" חונות. ידענו כל קיצור דרך, כל גדר פרוצה וכל כלב נובח ברדיוס של קילומטר.

סטנגה / פינות:

לגדולים היה מגרש לכדורגל, עם שערים מאולתרים. לנו היה רק הכדור אז שיחקנו לקלוע אל פינת המדרכה, ואם הכדור היה קופץ בחזרה לידנו האושר היה עילאי 🙂

חלק ו': עולם האספנות – האוצרות במגירה

בתוך הבית, העולם היה שקט ועדין יותר.

מפיות: לכל ילדה (וגם לחלק מהילדים) היה אוסף מפיות בתוך קופסת נעליים. מפיות מחו"ל היו שוות זהב. מפיות עם "נצנצים" היו היהלום שבכתר. המשא ומתן על החלפת מפית היה קשוח יותר ממו"מ קואליציוני.
זהבים (עטיפות): יישרנו את ניירות הכסף של השוקולד והסוכריות בתוך דפי ספר עבה (האנציקלופדיה העברית עבדה מצוין). כשהם יצאו חלקים ומבריקים, הרגשנו שיש לנו מטילי זהב.
בולים: האלבום השחור עם השורות השקופות. בולי "דואר ישראל", בולים משולשים ממונגוליה, והבול הנדיר של "השירות הבולאי" שכולם רצו.

❓ שאלות נפוצות – נזכרים בפרטים הקטנים

ש: מה היה "טוליק"?

ת: כינוי למשחק תופסת, או סוג של משחק גולות, תלוי באזור בארץ שבו גדלתם. הסלנג השתנה בין חיפה ("אג'וקים"), ירושלים ("אבו-יויו") ותל אביב.

ש: האם באמת היו מפתחות על הצוואר?

ת: כן. המושג "ילדי מפתח" היה מציאות. ההורים עבדו, חזרו לקראת ערב, והילדים חזרו מבית הספר בצהריים, פתחו את הבית לבד, חיממו אוכל על הגז (כן, ילד בן 8 הדליק גז עם גפרורים!) והלכו לשחק.

ש: איך קראו למי שמשקר במשחק?

ת: "מבלף", "רמאי", ובמקרים קשים "פוס-משחק". הביטוי "שברו את הכלים ולא משחקים" הגיע בדיוק משם – כשהכעס היה גדול מדי, המשחק פשוט התפרק.