פרק 3: נוסטלגיה של אופנה ישראלית

ממכנסי החאקי של "אתא" וכובע הטמבל, דרך סנדלי "שורש" המקוריים ומעיל הדובון הצבאי, ועד למכנסי הפדלפון של שנות ה-70. מסע נוסטלגי אל המלתחה הישראלית: המותגים, הבדים והסגנון שבנה את דמות ה"צבר".

זה לא אופנה, אלא אידיאולוגיה

אם תפתחו את ארון הבגדים של הישראלי הממוצע בשנות ה-50 וה-60, תגלו סקאלת צבעים מצומצמת מאוד: כחול, לבן, חאקי וזית.

האופנה הישראלית לא נועדה להיות "יפה" במובן האירופאי. היא נועדה להיות שימושית. היא הצהירה: "אנחנו כאן כדי לעבוד, לבנות ולהפריח את השממה, ואין לנו זמן לשטויות".

הבגד היה סמל סטטוס הפוך: ככל שהיית לבוש פשוט יותר, "זרוק" יותר ומחוספס יותר – כך נחשבת לישראלי שורשי יותר. ה"צבר" לא לבש חליפות; הוא לבש חולצה פתוחה וסנדלים, גם בחורף. בפרק זה ננער את הנפטלין מהבוידעם ונחזור לבגדים שעיצבו את הזהות שלנו.

חלק א': "אתא" – החברה שהלבישה מדינה

אי אפשר לדבר על אופנה ישראלית בלי להזכיר מילה אחת בת שלוש אותיות: אתא (אריגי תוצרת ארצנו).

זה לא היה רק מותג, זה היה מונופול של טעם טוב ופשטות. החנויות של "אתא" היו היכלי קודש שקטים, עם מוכרים בסינרים ומדפי עץ עמוסים.

פריטי החובה של "אתא":

מכנסי חאקי קצרים: הלבוש הרשמי של הילדות, הנעורים והבגרות. מכנסיים רחבים, עם כיסים ענקיים, מבד עבה ובלתי ניתן להשמדה. ה"שפשפת" הייתה חלק מהעסקה.
חולצת "תמבל" (כחולה): חולצת העבודה עם הכיסים בחזית, שלבשו בקיבוצים, בתנועות הנוער ובמפעלים. הצבע הכחול דהה עם השנים והפך לתכלת יפהפה שסימל ותק.
שמלות הכותנה: פשוטות, פרחוניות או משובצות, עם חגורה דקה מהבד עצמו. הבד היה "נושם" והתאים לקיץ הישראלי המהביל.

חלק ב': הכתר הישראלי – כובע טמבל וכובעי גרב

מה שהיום נמכר בחנויות מזכרות לתיירים, היה פעם הפריט הכי נחוץ בשמש הקופחת.

כובע טמבל

אייקון תרבותי. כובע בד בצורת פעמון, ללא שוליים קשיחים, שאפשר לקפל ולדחוף לכיס.

למה "טמבל"? יש אומרים שזה בגלל שהיה דומה לכובע שוטה, ויש אומרים שזה שיבוש של מילה בטורקית או אנגלית (Tembel = עצלן, או Dumbbell).
השימוש: הוא ספג זיעה, הגן על העורף, ובעיקר – גרם לכולם להיראות אותו דבר. שוויוניות מוחלטת.

כובע גרב (בחורף)

הכובע הסרוג, הצבאי במקור, שהפך לפריט אופנה לכל נער שרצה להרגיש "פלמ"חניק". גירד במצח בטירוף, אבל שמר על האוזניים.

חלק ג': צעדים ראשונים – הנעלה ישראלית

הרגליים הישראליות ידעו שני מצבים: סנדלים מאווררים או נעלי עבודה כבדות.

הסנדלים התנ"כיות (החוגיסטים)

שתי רצועות עור רוחביות (או רצועה אחת לאורך ואחת לרוחב), סוליה שטוחה ואבזם מתכת פשוט.

המותגים: "נימרוד" לילדים, וסנדלים מעור אמיתי למבוגרים שיוצרו בסדנאות קטנות.
הסימן המסחרי: הפסים הלבנים שנשארו על הרגל השזופה אחרי קיץ שלם.
גרביים וסנדלים: השילוב האולטימטיבי של החורף הישראלי. לא אסתטי, אבל פרקטי להפליא.

נעלי "המגף" ונעלי עבודה

לפני עידן הנייקי והאדידס, היו לנו נעליים תוצרת הארץ.

נעלי "המגף" (קיבוץ דפנה): נעלי עבודה חומות או שחורות, גבוהות, מעור קשה שלקח חודש לרכך ("לשבור את הנעל"). הן החזיקו מעמד עשר שנים של טיולים בנחלים ובוץ.
נעלי פלדיום: נעלי בד (קנבס) עם סוליית גומי גסה ("טרקטור"). הנעל הרשמית של הצופים והקיבוצניקים. קלות, מתייבשות מהר, וזולות.
נעלי בית משובצות ("קיפי"): נעלי הצמר המשובצות עם הרוכסן באמצע וסוליית הגומי האדומה. סמל החורף הישראלי (שנקראו בטעות על שם "קיפי" מרחוב סומסום, למרות שהיו קיימות הרבה לפניו).

חלק ד': חורף ישראלי – דובונים ומעילים

איך התמודדנו עם הקור (או עם חוסר החימום בבתים)? לבשנו את הצבא.

מעיל הדובון

המעיל הצבאי, הירוק-זית, עם הכובע המרופד פרווה סינתטית. הוא היה גדול, מסורבל, ומחמם בטירוף.

בשנות ה-70 וה-80, ללבוש דובון (גם אם אתה אזרח או ילד) היה שיא האופנה. זה שידר: "אני קרבי", או "אבא שלי במילואים".

סוודר "וי" (V)

סוודר צמר, בדרך כלל בצבע כחול כהה או אפור, שנלבש מעל חולצת כפתורים (שהצווארון שלה ביצבץ החוצה). הלבוש הרשמי של טקסי בית הספר וימי הזיכרון. הצמר היה תמיד עוקץ ומגרד בצוואר.

חלק ה': המהפכה – שנות ה-70 וה-80

פתאום, משהו קרה. העולם הגדול חדר לישראל, והפשטות התחלפה בניסיונות (לעיתים מביכים) להיות אופנתיים.

מכנסי פדלפון (Bell-bottoms): מכנסיים צמודים מאוד למעלה שמתרחבים בחלק התחתון כמו פעמון ומטאטאים את הרחוב.
חולצות "צווארון שפיצים": צווארונים ענקיים ומחודדים שיצאו החוצה מהסוודר או מהז'קט.
מותגי הג'ינס: ה"ליווייס" (Levi's) הראשונים הגיעו (במחיר מופקע, או שדוד מאמריקה שלח). פתאום החאקי נראה מיושן.
בגדי ים "גוטקס": גאווה ישראלית בינלאומית. בגדי ים צבעוניים, יוקרתיים, שהפכו את חוף הים בתל אביב למסלול דוגמנות.

חלק ו': בגדי חג ושבת – הלבן הצחור

ביום שישי בערב, הקיבוץ והעיר לבשו לבן.

חולצות רקומות: חולצות כותנה לבנות עם רקמה צבעונית ("רוסית" או תימנית) בחזה. פריט חובה לכל טקס שבועות.
שמלות קטיפה לילדות: בחורף, הבנות לבשו שמלות קטיפה (בורדו או כחול) עם גרביונים לבנים עבים שתמיד החליקו למטה.
נעלי לקה: הנעליים השחורות המבריקות של שבת, ששמרו עליהן בקנאות בקופסה.

❓ שאלות נפוצות על בדים וזיכרונות

ש: מה היה "בגדי אתא לכל המשפחה"?

ת: זו הייתה הסיסמה המפורסמת. וזה היה נכון. אבא, אמא והילדים – כולם לבשו את אותם הבדים ואותם הצבעים. האחידות הזו יצרה תחושת שייכות, אבל גם מחקה קצת את האינדיבידואליות.

ש: למה הג'ינסים היו כל כך קשים?

ת: הג'ינסים של פעם (כמו ה-Levi's 501 המקוריים) היו עשויים 100% כותנה גולמית, בלי לייקרה (סטרֶץ'). היית צריך ללבוש אותם, להיכנס איתם לאמבטיה ולתת להם להתייבש עליך כדי שיקבלו את הצורה של הגוף. הם עמדו לבד בפינה.

ש: מה זה "בגד כחול-לבן"?

ת: זו הייתה גאווה לאומית. תעשיית הטקסטיל בישראל הייתה אדירה (פולגת, דלתא, אתא, כיתן). התווית "תוצרת הארץ" הייתה חותמת איכות, בניגוד להיום שמחפשים תוצרת חוץ.

סיכום: הגעגוע לפשטות

היום אנחנו קונים בגדים ב-20 שקל באינטרנט וזורקים אותם אחרי עונה. פעם, בגד היה נכס. תיקנו אותו (הטלאים על הברכיים!), העבירו אותו מאח גדול לאח קטן, וכיבסו אותו באהבה.

הנוסטלגיה לאופנה הישראלית היא לא געגוע לבד המגרד, אלא למה שהוא ייצג: חברה שמעריכה עבודה, צניעות וחיבור לאדמה.

אחרי שהתלבשנו יפה, בואו ניכנס פנימה. בפרק הבא נבקר בבית הישראלי של פעם…