המחזה הגאוני הזה של הרולד פינטר, למרות היותו נטוע בלונדון של שנות השישים, הוא אוניברסלי ועל זמני.
ההצגה מתמקדת בתהליך שעובר האח הבכור פגוע הנפש מיחס של נתינה וריצוי כלפי הקבצן הזקן לביטויי כעס ולניתוק ממנו כשזה האחרון פוגע במכוון בציפור נפשו. היכולת החדשה הזאת שלו לבטא את כעסו היא לב ליבה של היצירה כפי שאני רואה אותה והיא ביטוי לכעס האישי שלי נוכח המציאות החברתית והפוליטית שלנו כאן ועכשיו.
