אולם תיאטרון האוהל

אביו של אריק איינשטיין, יעקב איינשטיין, היה שחקן בתיאטרון "אוהל" וכבר לאחר שחררו מהצבא וחברותו בלהקת הנח"ל, החל להופיע גם כשחקן. התיאטרון נוסד ב-1925 כתיאטרון הסתדרותי על ידי שחקן הבימה הפורש משה הלוי שהיה בעלה של חנה רובינא שעם ביתה אילנה הקים איינשטיין צמד שנקרא צמד הגפרורים, לימים התחתן משה הלוי גם עם לאה דגנית, תיאטרון האוהל שכן אז מבנה בסגנון הבנלאומי, שאותו תכנן האדריכל אריה שרון אליו עבר התיאטרון בסוף שנות ה-30, עד שנעל את שעריו. התיאטרון ברחוב בילינסון 6, נמצא בתהליך של שיפוץ ועתיד להיפתח בקרוב כמלון בוטיק.

"האוהל", היה אחד המקומות בו הופיע איינשטיין בהמשך שיחק גם ב"הבימה".

תיאטרון "אהל" נוסד בשנת 1925 בידי משה הלוי, כתיאטרון בחסותה של ההסתדרות הכללית. שמו בהיווסדו היה "הסטודיה הדרמטית שעל יד ועדת התרבות של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל – אוהל". תכליתו הייתה לתרום "לחינוך ציבור הפועלים בארץ ולסייע בעיצוב תרבות פועלים עברית".

במרוצת הזמן כשהתיאטרון התבסס הפך שמו ל"האהל – תיאטרון פועלי ארץ ישראל". יעדו היה להביא הצגות איכותיות בפני ציבור הפועלים. הלוי היה במאי הבית של התיאטרון ומנהלו. הוא בחר שלא לצרף אליו שחקנים מתיאטראות קיימים ובמקום זאת גייס תחילה קבוצה של 22 צעירים חסרי ניסיון, שרובם היו פועלים בשעות היום, והדריך אותם להופעה על הבמה. הלוי היה חניך האסכולה התיאטרלית הרוסית של שיטת סטניסלבסקי, אשר שמה את הדגש על הבעת רגשות עזים, והוא חינך ברוח זו את אנשי הלהקה.

עם חברי הקבוצה נמנו אברהם חלפי, יהודה שחורי, מאיר מרגלית, לוסיה שלונסקי (אשתו של אברהם שלונסקי) ושמואל מיקוניס. החזרות, שלוו גם בשיחות לעומק הלילה, נערכו בצריף על חוף ימה של תל אביב (במקום בו ניצב כיום מלון "שרתון").

לאחר תקופת הכשרה נערכה ב-22 במאי 1926 הופעת הבכורה של "אהל" באולם גימנסיה הרצליה. זה היה ערב מערכונים בשם "נשפי פרץ", על פי סיפוריו של י"ל פרץ. לאחר הופעת הבכורה הופיע "אהל" במחזות שלמים, כשהדגש היה על מחזות היסטוריים ותנ"כיים, בהם "ירמיהו" של סטפן צווייג ו"יעקב ורחל" מאת קרשניקוב.

התיאטרון התנהל בשנותיו הראשונות כקולקטיב, כעין קיבוץ עירוני שבו החליף העיסוק בתיאטרון את ענפי המשק החקלאיים. בקרב השחקנים התקיים ויכוח האם להישאר פועלים ושחקנים לאחר שעות העבודה או להפוך ל"שחקנים פרופסיונאליים". שלונסקי הוביל את הטיעון לפיו "פועל אמנותי" הוא לא פחות חשוב למפעל הציוני מפועל-כפיים, מתנגדיו טענו שאם יהפכו לשחקנים מקצועיים, יאבדו את הקשר הבלתי אמצעי עם ארץ ישראל העובדת. לבסוף ניצח הקו שבו תמך שלונסקי, שאף הקנה לקולקטיב של התיאטרון חופש אמנותי מלא, אך המחיר על כך היה התרחקות של ועדת התרבות של ההסתדרות מן התיאטרון שהתבטאה בתקצוב דל שגרם לקשיים כלכליים.

האזינו לשיר "עטור מצחך זהב שחור":